נזכרתי, את מלוחה

1.

גלים אפורים ירקו

קצף כהה.

העולם נרטב והחוויר

אני הייתי במנוחה גמורה.

2

המלח הרטוב

מחה את האבק.

ובכל זאת – ביקשתי לי את התפל,

את התפל הבהיר,

המדויק

3.

איך אפשר להסביר את זה?

את זה אי אפשר להסביר.

ההסבר יאפיר.

בזכות הטלוויזיה

מה שהטלוויזיה עושה זה בדיוק מה שהמבקרים שלה אומרים שהיא עושה. הופכת את הפרטי לציבורי. מרדדת את הדיון הציבורי. מפשטת את המסרים בהתאם לפשטות המדיום. אבל, כמה מוזר – זוהי הדמוקרטיזציה של החיים התרבותיים שלנו. דמוקרטיה מתנגדת במהותה לשגב ולעומק. הדמוקרטיה   מרחיבה את האפשרי באופן שערורייתי. זה טמון במבנה הדמוקרטי.

ועוד: הטלוויזיה מאפשרת את קיומם של דימויים תרבותיים משותפים, שאינם נחלתם של אינטלקטואלים בלבד. בעיקר היא מאפשרת, במקום השני או הראשון ביחס למערכת החינוך, את קיומן של נוירוזות תרבותיות משותפות ורחבות כל כך, תנאי לאפשרות שלנו לזהות את עצמינו כחברה. החוט האחרון של הסולידאריות נמשך באמצעות  תרומות s.m.s שנשלחות להצלת חיים בזמן תכנית ריאליטי.

ועוד: הפיכת הפרטי לציבורי מאפשרת את הדיבור על הכל. הגרון לא נשנק, הלב אינו פועם בהתרגשות, כשמעלים לשיחה נושא שקשור במשפחה, במיניות, בחטא. חובבות הדיבור לא יכולות להתנגד לשיחה על הורדת שיער במפשעה שמתנהלת בתור לקופת חולים,   צאצאית חוקית של הפומביות הטלוויזיונית. כמוטבן, מה שקשה לקבל זה שאין עוד בדידות חד – פעמית, גאונית, בלתי נסבלת. הכל נסבל (למרות שהצפייה בכל היא טעם נרכש) וכל סבל מוכר וידוע. עבור כל אישה  גם להיות מאושרת היא אפשרות.

חינוך בני נוער

כדי לחנך את צריכה להיות משכילה מאוד, חזקה מאוד, מתוחכמת מאוד. מה מורכב יותר? מה דורש יותר יציאה מעצמך יחד עם גילוי מתמיד של כוחות נפש? את מחנכת באמצעות נדיבות, זריזות, הומור. את יוצרת.

בבית החולים

בַּהַתְחָלָה הֻזְמַנְתִּי לִפְגִישָׁה עִם הַצֶּוֶת.

שַׁאֲלוּ אוֹתִי – מָה קָרָה לְךָ?

עָמַדְתִּי לַעֲנוֹת וְאָז שַׂמְתִּי לֵב

שֶׁהַמַּיִם בַּכּוֹס רוֹתְחִים.

רָצִיתִי מְאֹד לְהָבְרִיא.

בָּאתִי לְמַעְגָּל.

כָּל אֶחָד דִּבֵּר כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה,

וְהַמּוּזָרָה מִכֻּלָּם אָמְרָה לִי:

" אֶת חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא כָּמוֹךָ אֲבָל אֲנַחְנוּ כָּמוֹךָ."

הִנַּחְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת צַלָּחוֹת צְהֻבּוֹת.

דֶּבִּי הִתְקַשְּׁרָה לְבַעֲלָהּ כָּל הַזְּמַן וּבָכְתָה.

כֻּלָּם עִשְּׁנּוּ.

עָמַדְתִּי בַּחוּץ וְכָל אֶחָד נִגַּשׁ אֵלִי לְבַקֵּשׁ סִיגָרִיָּה.

יָדַעְתִּי חֵרוּת שֶׁל מַמָּשׁ.

הַכֹּל אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּחִבָּה,

אֲנִי רַק מִתַּאֲוָה שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה בַּפֶּתַח שֶׁתֹּאמַר:

אֶת יְכוֹלָה לָלֶכֶת. אֶת יְכוֹלָה לַחֲזֹר.

אֵין שׁוּם בְּעָיָה.

לעולם לא ארכב הלאה בלעדייך

אֲנַחְנוּ נַעֲרִים בְּלִי שֵׁמוֹת.

רֹאשֶׁךְ מוּנָח עַל תְּלוּלִיוֹת קֶצֶף.

בְּאֶצְבָּעוֹת קְצָרוֹת אֲנִי מְסָרֶקֶת אֵת שעָרֵךְ.

אֲנִי מַרְגִּישָׁה עֲקִיצוֹת נְמָלִים.

אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרוֹת בְּחֹשֶׁךְ.

כָּל מָה שֶׁאָסוּר

מֻשְׁתָּק בִּנְשִׁיקוֹת.

אֲנַחְנוּ נַעֲרִים

יֵשׁ לָנוּ מְעִילֵי רוּחַ.

לְעוֹלָם לֹא אֶרְכַּב הַלְּאָה בִּלְעָדַיִיךְ.