בבית החולים

בַּהַתְחָלָה הֻזְמַנְתִּי לִפְגִישָׁה עִם הַצֶּוֶת.

שַׁאֲלוּ אוֹתִי – מָה קָרָה לְךָ?

עָמַדְתִּי לַעֲנוֹת וְאָז שַׂמְתִּי לֵב

שֶׁהַמַּיִם בַּכּוֹס רוֹתְחִים.

רָצִיתִי מְאֹד לְהָבְרִיא.

בָּאתִי לְמַעְגָּל.

כָּל אֶחָד דִּבֵּר כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה,

וְהַמּוּזָרָה מִכֻּלָּם אָמְרָה לִי:

" אֶת חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא כָּמוֹךָ אֲבָל אֲנַחְנוּ כָּמוֹךָ."

הִנַּחְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת צַלָּחוֹת צְהֻבּוֹת.

דֶּבִּי הִתְקַשְּׁרָה לְבַעֲלָהּ כָּל הַזְּמַן וּבָכְתָה.

כֻּלָּם עִשְּׁנּוּ.

עָמַדְתִּי בַּחוּץ וְכָל אֶחָד נִגַּשׁ אֵלִי לְבַקֵּשׁ סִיגָרִיָּה.

יָדַעְתִּי חֵרוּת שֶׁל מַמָּשׁ.

הַכֹּל אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּחִבָּה,

אֲנִי רַק מִתַּאֲוָה שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה בַּפֶּתַח שֶׁתֹּאמַר:

אֶת יְכוֹלָה לָלֶכֶת. אֶת יְכוֹלָה לַחֲזֹר.

אֵין שׁוּם בְּעָיָה.

לעולם לא ארכב הלאה בלעדייך

אֲנַחְנוּ נַעֲרִים בְּלִי שֵׁמוֹת.

רֹאשֶׁךְ מוּנָח עַל תְּלוּלִיוֹת קֶצֶף.

בְּאֶצְבָּעוֹת קְצָרוֹת אֲנִי מְסָרֶקֶת אֵת שעָרֵךְ.

אֲנִי מַרְגִּישָׁה עֲקִיצוֹת נְמָלִים.

אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרוֹת בְּחֹשֶׁךְ.

כָּל מָה שֶׁאָסוּר

מֻשְׁתָּק בִּנְשִׁיקוֹת.

אֲנַחְנוּ נַעֲרִים

יֵשׁ לָנוּ מְעִילֵי רוּחַ.

לְעוֹלָם לֹא אֶרְכַּב הַלְּאָה בִּלְעָדַיִיךְ.

הטאלנטים של ערוץ 2 לא יותר מוכשרים מהמורים

ארגון המורים נאבק על הקטנת הכיתות ועל החזרת השעות שקוצצו, אבל המאבק החינוכי שתהיה לו השלכה לא פחות משמעותית על עתיד התלמידים, הוא המאבק על תנאי ההעסקה. זהו מאבק על מסגרת המשרה ועל העיקרון כי השכר והקביעות ייקבעו במשא ומתן מול הארגון המקצועי, ולא במשא ומתן אישי של המורים מול המנהלים.עמדת האוצר, החותר להרעת תנאי ההעסקה של המורים, מובנת, מכיוון שזהו האינטרס שלו כמעסיק. אולם הממשלה איננה רק מעסיק – יש לה אחריות חברתית, וכאן תפקידה להתערב. במקום שהממשלה תתווה מדיניות חברתית והאוצר יבצע אותה, האוצר מתווה מדיניות של מעסיק, והממשלה מסייעת לו. כאזרחים, לא טוב שנשלים עם הידרדרות תנאי העבודה של כל העובדים במשק, שתוביל למצב שבו אין גבול לשעות העבודה, למידת האנרגיה הנדרשת כדי להיות טוב בעבודתך, ולשעות שבהן מותר למעסיקים לטלפן אלייך; הורים ומנהלים מצלצלים למורים גם בשבתות ובחגים, הישיבות נמשכות עד השעות הקטנות של הלילה והעבודה בבית פולשת לכל הזמן הפנוי – כי אחרת לא מספיקים. המורים הם אמנם בין אחרוני העובדים במשק שמאמינים בזכותם לקבוע גבולות, אבל הם לא ויתרו על זכותם להיאבק, כפי שעשו רוב העובדים. במאמרה "מורים בלי אימת פיטורין" (7.11 ,TheMarker), טוענת מירב ארלוזורוב שאם המורים ייוותרו על הגנת האיגוד המקצועי ועל הזכויות שקיבלו בזכותו, מערכת החינוך תיהנה ממורים טובים יותר. לטענתה, כדאי לאפשר פיטורי מורים גורפים ולהנהיג שכר דיפרנציאלי על פי קריטריונים שיקבעו המנהלים. ואולם האמת היא שהיקף משרה סביר וביטחון כלכלי הם תנאים שנדרשים כדי להיות מורה טוב. מורה שיש לו חדר משלו, מעט כסף וזמן ליצור, ללמוד ולפתח כוחות נפש שמהם יעניק לתלמידיו, הוא מורה איכותי יותר ממורה שמפחד לאבד את פרנסתו. עובדים שמפחדים מפיטורים נוחים יותר למעסיק – הם פחות דעתניים, יותר צייתנים ונוטים להציג לראווה את תפוקותיהם. אולם הם לא עובדים איכותיים או יצירתיים יותר. רוב העובדים במשק שאפשר לפטרם בלי הגנה של ארגון מקצועי, הם עובדים בחוזים אישיים. אולם לא ברור שהטאלנטים של ערוץ 2 או עיתונאי המקומונים, למשל, המועסקים בחוזים אישיים, הם עובדים איכותיים יותר מהמורים. זאת מכיוון שאיכות של עובד היא תולדה של מחויבות לערכים ולחזון חברתי לא פחות משל רצון דרוויניסטי להרוויח יותר ולשרוד. חשוב שנגדל את תלמידינו למציאות חברתית שיש בה ביטחון, סולידריות חברתית וחיי רוח ולהבטיח להם אפשרות להמשיך לפתח את כישוריהם ואת עולמם הפנימי. האם אין אלה מטרות החינוך?

מות הדובר

הדובר איננו, לא מכיוון שאין עוד חשיבות למי שמדבר. להיפך. חשיבותו של מי שמדבר הלכה והתעצמה, עד כדי כך שהמדבר מוחק בשירה את הפיקציה. אין עוד פונקציה פיקטיבית של דובר. כמעט כל השירה היא לירית, וכל הלירי שבנמצא הוא על העצמי הממשי.

הדובר מת, משום שהעמדה המודרניסטית, על – פיה שיר מתקיים גם ללא זיקות למציאות, כצורה טהורה, עמדה נשגבת ככל שתהיה, לא החזיקה יותר משני עשורים בתודעת הביקורת ופחות מזה בתודעת הקוראים.

אולי על העמדה הזו לא כדאי להתאבל. אבל יש פיתוי לדמיין משוררת שתכתוב על כיסופים ותשוקה או על נושאים אחרים במסגרת של מוסכמות כתיבה ולא תישאר במרחב של החוויה הפרטית או העמדה הפוליטית הפרטית.

כשמתנגדים לפונדמנטליזם, מתנגדים גם לעוצמה של היחיד להיעלם.

כשלעצמי, זה מה שחלמתי עליו בילדותי.

באמצעות מעבר בדלת קסמים לבטל את הימצאותי בעולם הממשי.