הדובר איננו, לא מכיוון שאין עוד חשיבות למי שמדבר. להיפך. חשיבותו של מי שמדבר הלכה והתעצמה, עד כדי כך שהמדבר מוחק בשירה את הפיקציה. אין עוד פונקציה פיקטיבית של דובר. כמעט כל השירה היא לירית, וכל הלירי שבנמצא הוא על העצמי הממשי.

הדובר מת, משום שהעמדה המודרניסטית, על – פיה שיר מתקיים גם ללא זיקות למציאות, כצורה טהורה, עמדה נשגבת ככל שתהיה, לא החזיקה יותר משני עשורים בתודעת הביקורת ופחות מזה בתודעת הקוראים.

אולי על העמדה הזו לא כדאי להתאבל. אבל יש פיתוי לדמיין משוררת שתכתוב על כיסופים ותשוקה או על נושאים אחרים במסגרת של מוסכמות כתיבה ולא תישאר במרחב של החוויה הפרטית או העמדה הפוליטית הפרטית.

כשמתנגדים לפונדמנטליזם, מתנגדים גם לעוצמה של היחיד להיעלם.

כשלעצמי, זה מה שחלמתי עליו בילדותי.

באמצעות מעבר בדלת קסמים לבטל את הימצאותי בעולם הממשי.

מודעות פרסומת