מה שהטלוויזיה עושה זה בדיוק מה שהמבקרים שלה אומרים שהיא עושה. הופכת את הפרטי לציבורי. מרדדת את הדיון הציבורי. מפשטת את המסרים בהתאם לפשטות המדיום. אבל, כמה מוזר – זוהי הדמוקרטיזציה של החיים התרבותיים שלנו. דמוקרטיה מתנגדת במהותה לשגב ולעומק. הדמוקרטיה   מרחיבה את האפשרי באופן שערורייתי. זה טמון במבנה הדמוקרטי.

ועוד: הטלוויזיה מאפשרת את קיומם של דימויים תרבותיים משותפים, שאינם נחלתם של אינטלקטואלים בלבד. בעיקר היא מאפשרת, במקום השני או הראשון ביחס למערכת החינוך, את קיומן של נוירוזות תרבותיות משותפות ורחבות כל כך, תנאי לאפשרות שלנו לזהות את עצמינו כחברה. החוט האחרון של הסולידאריות נמשך באמצעות  תרומות s.m.s שנשלחות להצלת חיים בזמן תכנית ריאליטי.

ועוד: הפיכת הפרטי לציבורי מאפשרת את הדיבור על הכל. הגרון לא נשנק, הלב אינו פועם בהתרגשות, כשמעלים לשיחה נושא שקשור במשפחה, במיניות, בחטא. חובבות הדיבור לא יכולות להתנגד לשיחה על הורדת שיער במפשעה שמתנהלת בתור לקופת חולים,   צאצאית חוקית של הפומביות הטלוויזיונית. כמוטבן, מה שקשה לקבל זה שאין עוד בדידות חד – פעמית, גאונית, בלתי נסבלת. הכל נסבל (למרות שהצפייה בכל היא טעם נרכש) וכל סבל מוכר וידוע. עבור כל אישה  גם להיות מאושרת היא אפשרות.

מודעות פרסומת