הטאלנטים של ערוץ 2 לא יותר מוכשרים מהמורים

ארגון המורים נאבק על הקטנת הכיתות ועל החזרת השעות שקוצצו, אבל המאבק החינוכי שתהיה לו השלכה לא פחות משמעותית על עתיד התלמידים, הוא המאבק על תנאי ההעסקה. זהו מאבק על מסגרת המשרה ועל העיקרון כי השכר והקביעות ייקבעו במשא ומתן מול הארגון המקצועי, ולא במשא ומתן אישי של המורים מול המנהלים.עמדת האוצר, החותר להרעת תנאי ההעסקה של המורים, מובנת, מכיוון שזהו האינטרס שלו כמעסיק. אולם הממשלה איננה רק מעסיק – יש לה אחריות חברתית, וכאן תפקידה להתערב. במקום שהממשלה תתווה מדיניות חברתית והאוצר יבצע אותה, האוצר מתווה מדיניות של מעסיק, והממשלה מסייעת לו. כאזרחים, לא טוב שנשלים עם הידרדרות תנאי העבודה של כל העובדים במשק, שתוביל למצב שבו אין גבול לשעות העבודה, למידת האנרגיה הנדרשת כדי להיות טוב בעבודתך, ולשעות שבהן מותר למעסיקים לטלפן אלייך; הורים ומנהלים מצלצלים למורים גם בשבתות ובחגים, הישיבות נמשכות עד השעות הקטנות של הלילה והעבודה בבית פולשת לכל הזמן הפנוי – כי אחרת לא מספיקים. המורים הם אמנם בין אחרוני העובדים במשק שמאמינים בזכותם לקבוע גבולות, אבל הם לא ויתרו על זכותם להיאבק, כפי שעשו רוב העובדים. במאמרה "מורים בלי אימת פיטורין" (7.11 ,TheMarker), טוענת מירב ארלוזורוב שאם המורים ייוותרו על הגנת האיגוד המקצועי ועל הזכויות שקיבלו בזכותו, מערכת החינוך תיהנה ממורים טובים יותר. לטענתה, כדאי לאפשר פיטורי מורים גורפים ולהנהיג שכר דיפרנציאלי על פי קריטריונים שיקבעו המנהלים. ואולם האמת היא שהיקף משרה סביר וביטחון כלכלי הם תנאים שנדרשים כדי להיות מורה טוב. מורה שיש לו חדר משלו, מעט כסף וזמן ליצור, ללמוד ולפתח כוחות נפש שמהם יעניק לתלמידיו, הוא מורה איכותי יותר ממורה שמפחד לאבד את פרנסתו. עובדים שמפחדים מפיטורים נוחים יותר למעסיק – הם פחות דעתניים, יותר צייתנים ונוטים להציג לראווה את תפוקותיהם. אולם הם לא עובדים איכותיים או יצירתיים יותר. רוב העובדים במשק שאפשר לפטרם בלי הגנה של ארגון מקצועי, הם עובדים בחוזים אישיים. אולם לא ברור שהטאלנטים של ערוץ 2 או עיתונאי המקומונים, למשל, המועסקים בחוזים אישיים, הם עובדים איכותיים יותר מהמורים. זאת מכיוון שאיכות של עובד היא תולדה של מחויבות לערכים ולחזון חברתי לא פחות משל רצון דרוויניסטי להרוויח יותר ולשרוד. חשוב שנגדל את תלמידינו למציאות חברתית שיש בה ביטחון, סולידריות חברתית וחיי רוח ולהבטיח להם אפשרות להמשיך לפתח את כישוריהם ואת עולמם הפנימי. האם אין אלה מטרות החינוך?

מות הדובר

הדובר איננו, לא מכיוון שאין עוד חשיבות למי שמדבר. להיפך. חשיבותו של מי שמדבר הלכה והתעצמה, עד כדי כך שהמדבר מוחק בשירה את הפיקציה. אין עוד פונקציה פיקטיבית של דובר. כמעט כל השירה היא לירית, וכל הלירי שבנמצא הוא על העצמי הממשי.

הדובר מת, משום שהעמדה המודרניסטית, על – פיה שיר מתקיים גם ללא זיקות למציאות, כצורה טהורה, עמדה נשגבת ככל שתהיה, לא החזיקה יותר משני עשורים בתודעת הביקורת ופחות מזה בתודעת הקוראים.

אולי על העמדה הזו לא כדאי להתאבל. אבל יש פיתוי לדמיין משוררת שתכתוב על כיסופים ותשוקה או על נושאים אחרים במסגרת של מוסכמות כתיבה ולא תישאר במרחב של החוויה הפרטית או העמדה הפוליטית הפרטית.

כשמתנגדים לפונדמנטליזם, מתנגדים גם לעוצמה של היחיד להיעלם.

כשלעצמי, זה מה שחלמתי עליו בילדותי.

באמצעות מעבר בדלת קסמים לבטל את הימצאותי בעולם הממשי.

תרופות פסיכיאטריות

מהי המשמעות של העובדה שתרופות פסיכיאטריות מאפשרות לראות את העולם כמקום ידידותי, להתייחס לאנשים כאל מלאי כוונות טובות, לחוש סיפוק, להיות יצירתיים, להירגע, לא להיות מתוחים?

הנפש והגוף הם שני ביטויים של אותו דבר. כמו המראה והצליל של הפסנתר.   חשובים  יותר הצליל, הנפש אבל איכות הצליל תלויה בחומר. ואילו החומר, כלל אינו תלוי באיכות הצליל. (?)

והרוח? המחשבה? הבחירות המוסריות? הרצון, שהוא מעבר לדחפים? האם הם רק ביטוי שלישי, כמו ריח הפסנתר, עץ מעורב בלכה, או שיש בו ממה שאינו גוף? האם גם המנגינה היא רק ביטוי של הפסנתר? ואם מנגינת הפסנתר היא הרוח, מי מנגן בגוף?

התרופות, האם הן משפיעות על הדחפים ועל התחושות, על הנפש, או גם על הרוח? ותפיסת המציאות, האם היא פונקציה של הנפש או של הרוח? האם היא תחושה או מחשבה? חוש או יכולת שכלית?

פרטיות של ילדה בת שתים – עשרה

להיכנס לצ'אט של הבת שלי, לפתוח הסטוריה של שיחות, לגלות שהיא מתכתבת עם מישהו שקורא לה כוסית והיא לא מכירה אותו בכלל, לדבר איתה על זה ולאסור עליה להתכתב עם אנשים שהיא לא מכירה. פלישה איומה לפרטיות, דורסנות חסרת רגישות, או נקיטת זהירות הכרחית עבור ילדה בת שתים – עשרה?

מה שהסברתי לה זה שלתת לה רשות לצ'וטט בלי לקרוא מה שהיא כותבת זה כמו לתת לה להסתובב לבד ברחוב בחצות. המון טיפוסים מפוקפקים. לא אחראי.

האם לימדתי אותה לשקר טוב יותר, או שיש מי שמשגיח עליה ורואה ואכפת לו? ומה בעצם עשיתי כאן?
אם היתה לי דילמה מוסרית משדה הקרב היא היתה נכתבת על ידי ונקראת כדילמה מפוארת. אבל חינוך ילדים – זאת סוגיה משנית. אני בעצמי לא מתיחסת לזה כאל מקרה פרטי של הכרעה פילוסופית. אני מכניסה את זה תחת הגות רק כי לשם נכנסה הקטגוריה "משפחה". עדיין לא מעיזה להיות סובייקט מכונן.

ההיסטוריה של השירים

כל השירים שפורסמו בבלוג עד עכשיו, פרט לתרגום הצולע של מיה אנג'לו, נכתבו לפני למעלה מ – 15 שנה. כתבתי הרבה ומחקתי הרבה, ומה שנשאר מהמחיקות אני זוכרת.

היה הרבה זמן שממון והרבה זמן כתיבה. היתה תחושה  שאני לא עושה כלום.

עכשיו אני מעלה את השירים הישנים.  אני סהלי ואני יכולה להיות ילדה.