אני נוקשת פעימות קטנות במשולש

נקישותי הן אומנות של הפקת

צליל מוחש.

 

כמו לחשנית בתיאטרון,

שום טקסט אינו שלי. לא המצאתי דבר.

גאונים הגו שירה נפלאה

אני מצטטת את העבר.

אינני אומרת את המילים בכישרון

או בהטעמה, אך אני עוקבת בעיני אחרי

אלו שנשמטו-

ומעלה אותן חזרה לבמה.

 

רוב הזמן אני שותקת. כך אני יכולה להסתכל.

אני רואה את הקהל משתעמם,

פותח עטיפות צלופן של סוכריות.

השחקנים עוצרים את ההצגה,

נוזפים בכל מי שהטלפון הנייד שלו

מצלצל. כשהם צריכים לבטא רגש עז,

הם יודעים להשתולל. הם צועקים ומעווים

את הפרצוף. אני

אינני עושה זאת. אין לי גוף.

את מה שמוטל עלי להגיד,

אני לוחשת מאוד חלש.

גם השחקנים שעל הבמה

אינם שומעים אותי ממש.

מודעות פרסומת