פתאום נוכחנו כי אנשים ללא השכלה, ללא סטטוס, מצאו דרך להרגיש בעלי ערך. הם יורים זה בזה ברחובות ערים קטנות, לחופי הים, נתניה ובת ים הן מיאמי שלנו.

וחוץ מלהזדעזע אנחנו כועסים על המדינה, על המשטרה שלא שומרת עלינו, על בתי המשפט שלא מענישים, על מחסור בתקציבים.

אבל ברשימת האחראים מופיעים עוד אנשים. אנשים ממש, עם תאריך לידה וכתובת, לא מוסדות או ארגונים או "הממשלה" או "הפוליטיקאים" אלא אנשים.
רשימת מפוררי הסולידאריות החברתית. האנשים שבדבריהם או במעשיהם תרמו לכך שישראלים ירגישו כל כך רחוקים ומנוכרים כלפי המדינה והאזרחים האחרים עד שלא יהיה אכפת להם לרוץ ברחובות ולירות אחד בשני.

לא במקום הראשון דוקא, אבל חברים בארגונים חברתיים מסוימים מופיעים ברשימה הזאת. אנשים שטיפחו את המסר שהמדינה היא ממסד עויין שיש לחשוד בכל פעולותיה, ושאנחנו לא חלקים של חברה אחת אלא קבוצות עוינות ומסוכנות זו לזו.
ולא במקום הראשון, אבל ברשימה יופיעו גם אנשי רוח שכתבו ודיברו בגנות הישראליות ובגנות הממשלה עד שגם המנוולים הגדולים ביותר, כלומר הפטריוטים, נשארו רק עם חשדנות ושנאה כלפי כל דבר ממלכתי או ציבורי, כל הדברים שהיו עשויים לבסס את הסולידאריות שלנו.

ולא במקום הראשון, אבל במקום מכובד,  ההורים ששלחו את ילדיהם לחינוך פרטי ואפילו חינוך פרטי "ערכי" כי חסו על עולמם הרך של ילדיהם, והפקירו את החינוך הציבורי לסגרגציה ולסטנדרטים נמוכים.

ולא במקום הראשון, אבל במקום מכובד, האזרחים המהוגנים שלא רצו לגור בעיר שיש בה רמת חיים נמוכה או איכות חיים נמוכה או אוכלוסיה ברמה נמוכה  ועזבו את הערים בת ים ונתניה או לא הגיעו אליהן מלכתחילה.

ולא במקום הראשון אבל במקום מכובד, האנשים שלא רצו להיות מורים או שוטרים או עובדי רווחה אבל גם לא רצו לשלם את המיסים שיממנו את בעלי התפקידים האלה, כי זאת חרא של מדינה.

אני משערת שהאחראים הראשונים לרציחות וליריות הם הפושעים עצמם, כי לטעון אחרת יהיה לקחת מהם את מידת שיקול הדעת ואת אפשרות הבחירה, או לא. אבל הם רק בראש הרשימה. והרשימה בכל זאת די ארוכה.ואני ורוב מכרי מופיעים בה.

יש מקום להשוות בין  הרשימה הזאת לרשימת האחראים לרציחות של הילדים, שהאמהות שלהן הטביעו אותם או שהסבא שלהם זרק אותם לירקון, אירועים שבעורך מוסף התרבות של הארץ (העורך כמשל)  אפילו לא מעוררים פליאה אבל אותי הם מבהילים עד עמקי נשמתי.