במאה ה- 19 פורטת נערה בת תשע – עשרה בפסנתר.
הצלילים נקיים פורחים כמטפחות לבנות.
אין לה תקוות גדולות. נפשה כוססת.
היא מנגנת בדיוק כפי שהתכוונה.
אין לידה איש. את ליבה היא משיחה לפסנתר
בצלילים שכתב לה בטהובן.
אין לה חידושים.
היא פורטת לאט, קצת לאט יותר משנתכוון מי שכתב
רגלה מניעה את הדוושה.
כך טוותה בפלך כשחיה במאה החמש – עשרה.
זו היתה אותה איוושה.
שקט כשאני מתה 