בזמן שביתת המורים התחלתי לכתוב רומן בוסר. כתבתי שבעה – עשר פרקים. אחר כך הסתיימה השביתה, כתבתי שירים בסדנה של הליקון ולא יכולתי לחזור לרומן. אני מצרפת כאן את הפרק הראשון. בעליל זו אינה יצירת מופת, אבל אני רוצה לעבוד עליה קצת. אולי תהיה בסוף נובלה, אולי שום – דבר.

פרק ראשון – לפני הבית.

ובו יסופר על האישה שהצעירה ויתגלה שם הגיבורה.

לפני ביתי עברה מדי יום אישה. נראה היה שאישה זו הלכה ונעשתה צעירה מיום ליום.

עורה הבהיר והחליק. שיערה הכהה וארך. היא נעשתה צעירה ורזתה. רציתי לדבר איתה אבל לא דיברתי. הייתי כל כך מבוגרת, הברכיים שלי כאבו כשהתכופפתי.

בימי שישי אני שוטפת את חדר המדרגות.

אחר הצהריים אני יוצאת לגינה ומשקיפה לרחוב. אני יוצאת כדי להשקות. הטפטפות לא טובות ואם לא אשקה בצינור הכול יצהיב וייבול. אני מחזיקה צינור ירוק ופני מקומטות ושמחות.

פעם ביום אני משקה את הגינה שפונה לרחוב.

כשאני משקה בצינור אני רואה את שכניי. השעה היא אחר – הצהריים או בוקר וילדים קטנים או כלבים יוצאים לטיול. הם מכירים אותי ומחייכים אלי ואני מרגישה שטוב להיות מבוגרת.

הגדר שמקיפה את ביתי כל כך נמוכה, כל אחת יכולה לעבור ולראות את קמטי ואת שערי המלבין.

אני יכולה לראות אם היא צעירה ואם היא מבוגרת אם היא מחזיקה ילד או כלב ביד אחת אם לפניה או אחריה הולך איש רזה וגבוה.

פעם הייתי יוצאת מתחום הגדר לעיתים קרובות. הייתי עולה את הדרך מרחוב צבר למרכז הכרמל ויורדת.

במרכז הכרמל נזכרתי ברגעים טובים.

בחורשת האורנים דיברתי דברים קשים עם אנשים שרציתי לעזוב.

אנשים שהיה להם קיום מחוץ לעולמי הפנימי הלכו במרכז הכרמל והחזיקו כלבים ברצועות אדומות.

בגן שיחקו תינוקות ולפעמים נפלו מהנדנדה ובכו. סבתה או סבא ליוו אותם במבט ושידלו אותם לאכול כריכים.

זה זמן שאיני עושה דבר מכל אלה.

במשך חצי שנה עברה האישה והשתנתה, ולא הצטלבו מבטינו, ולא החלפנו בינינו או מילה. ראיתי אותה מעבר לגדר בשעות אחר הצהריים. אולי יצאתי להשקות כדי לראות אותה. היא הוליכה פודל לבן. נדמה לי שהיא קראה לו שמוץ ושהוא השתין בכל גומת עץ.

לא רבים הולכים לאורך הגדר המקיפה את רחוב הצבר עשרים ושמונה. אני גרה ברחוב ללא מוצא שבקצהו חורשת אורנים. אני מכירה מי שעובר ברחוב – בשבע וחצי עוברת המנקה שעובדת במספר שלושים. בשתים – עשרה וחצי היא חוזרת. בין שבע וחצי לתשע מגיעים ההורים ומוסרים את ילדים לגננת במשפחתון שבקומה הראשונה בבלוק. הצעצועים הגדולים – נדנדות פלסטיק ומגלשה כחולה – כבר בחוץ מזה חצי שעה.

אחר הצהריים עובר השכן שלי שאת שמו אינני יודעת אבל יש לו ילדה שמנגנת בפסנתר.

לא אספר על כל האנשים שעוברים לפני הגדר. בכל אופן, האישה – דיירת בשיכון ברחוב צבר – היא לא הייתה. היא כנראה לקחה את הכלב לחורשת האורנים לטיול יומי.

ביום האחרון שבו ראיתי אותה היא נעלה סנדלים בעלי עקב רחב וגבוה.

ככל שנעשתה צעירה, היא עצמה נתדקקה בכל המובנים – שיערה, גופה הארוך, תווי הפנים שהביעו אנינות.

ליוויתי אותה במבטי עד שלא יכולתי לראות אותה.

אחר כך חיכיתי בכל יום שתעבור שוב לפני ביתי. דברים אחרים העסיקו אותי בזמן שחיכיתי – כמו הכביסה הנקייה שנערמה בחדר העבודה – אינני אוהבת לקפל כביסה . היה נעים יותר לצפות שתשוב מאשר לקפל.

ביני לבין עצמי נתתי לה שם, שלומית צוקרמן.

בבקרים אינני עובדת. אני קוראת עיתון ואחר כך מתעמלת מול הטלוויזיה ומאבקת את חפצי. יש לי אוסף מלחיות עצום. למעלה מחמש – מאות.

בשעות הצהריים אני ישנה – לפעמים שינה עמוקה וכבדה ולפעמים חצי שעה שאני מתעוררת ממנה בתחושה מציקה.

על אחר הצהריים כבר סיפרתי.

הערב הוא השעה היפה של היום. אני אוהבת לצפות בטלוויזיה, ולהרגיש שהזמן לא חשוב.

בוקר אחד התעוררתי מחלום על מנהל בנק שכעס עלי.
אכלתי קרקר עם הקפה. קראתי את הביקורת על תכנית הטלוויזיה החדשה מאמש.

לצדה של ביקורת הטלוויזיה הודפסה תמונה שלה כשעוד הייתה בת שישים ושתיים. קשה היה לזהות אותה, אבל נכתב שנעלמה שלומית צוקרמן.

נמסרו בקיצור יבש פרטים כמו גובה ומשקל גוף,צבע עיניים ושיער. לא הפרטים של האישה הצעירה והדקה שהייתה עוברת לפני הגדר אחרי הצהריים.

זה שנעלמה אישה – זה נכתב באופן חד – משמעי. וגם התבקשנו (הציבור) לעזור למשטרה.

לא היה לי למי לספר על שלומית צוקרמן. אין לי ידידים בשום גיל. שלא כמו איזו משוררת גלמודה ומזדקנת, אינני מחבבת ילדים קטנים.

אינני זוכרת אם חברי אכזבו אותי או שאני אכזבתי אותם. בכל מקרה, אמון לא היה בינינו. התרחקנו עד שפגישת נימוסין לא הייתה שווה את הטרחה.

בפגישות האחרונות שלי עם חברות ותיקות הייתי כועסת עליהן ואומרת להן מילים קשות, כמו – את טיפשה, אינך מבינה דבר.

לפני כמה שנים עוד הייתה מתקשרת אלי חברת ילדות בכל יום – הולדת. ייתכן שחלתה מאוד.

אינני מדברת לשון קירבה עם איש. אילו הייתי קונה במכולת או אצל הירקן, אולי היה מישהו שהיה שואל לשלומי. אך הנשים שלוקחות ממני הזמנות טלפוניות רק מציעות לי מבצעים, ואין להן מילה חביבה להחליף איתי. רופאים אינני אוהבת. את ענייני הבנק אני מסדרת במחשב ודרך הטלפון משלמת חשבונות. אני נהנית מחידושי הטכנולוגיה, או לא נהנית אבל מיטיבה להשתמש בהם.

קיפלתי את העיתון וחשבתי שהתעלומה צריכה להתברר . קרה פשע איום, נגד אישה צעירה, וזה הובא לידיעתי כשקראתי את העיתון ואכלתי לחם עם מיונז. צריך לכל הפחות לנסות לברר. לשם הבירור הייתי צריכה לצאת מעבר לגדר הנמוכה.

לא ציינתי את שמי עדיין. שמי הוא חדווה נידרפראו.

מודעות פרסומת