*

ככל שאני מתבגרת אהבותי מתבהרות

גם התענוג מתחדד:

אלה הן אהבותי הגדולות.

אינני יפה ונבוכה כפי שהייתי.

אני צועדת במעיל אדום וארוך

בין בתים חדשים ונמוכים בפרבר חדש.

השיחים מתנשאים על הגדרות לתוך המדרכות –

בשמים מתוקים נשפכים מהם.  יסמין ושושנה.

כלבים גדולים וזהובים נובחים צרודים בחצרות כהות

הלילה עמוק ונקי בשבילי לכל אורך הרחוב

אהבותי בהירות לי כפזמונים.

בלב מדמנה

אני חרדה שאטבע

אני מיחלת שאחלץ עצמי

מתוך הבוץ,

מתוך יניקה של בוץ.

רגלי אינן לוקחות אותי

ידי אינן מושות אותי,

ואני חשה שרק כך לעולם אחיה,

רגלי בבוץ מחליא וראשי באוויר צלול.

בית שמש

קשה מאוד לכתוב דברי טעם מתוך כעס. אורן קקון כתב מאמר במוסף הספרים של הארץ היום על קובץ סיפורים שנקרא "פרס בית שמש". מאת יובל יבנה.

את הקובץ לא קראתי, אין לי חשק לקרוא. אולי הקובץ הוא טוב, אולי הטמטום הוא רק של המבקר, האינטלקטואל בעיני עצמו.

בכל אופן, קקון מדבר על בית שמש שנושאת את עיניה לירושלים ולתל – אביב. אני לא יודעת למה הוא מתכוון. נכון שהצעירים בבית שמש רוצים לעזוב אותה, לא בגלל שתל – אביב או ירושלים הן מוקדים תרבותיים אלא מפני שיש בתל – אביב יותר מקומות בילוי, וצעירים רוצים לבלות.

מבחינה תרבותית בית שמש לא מסתכלת על תל- אביב או על ירושלים כמודל. האנגלו – סקסים בבית שמש רוצים לגור בה בגלל הייחוד של חיי הקהילה שבה, שירושלים או תל – אביב אינן יכולות לספק. המסורתיים נהנים לגור בעיר מסורתית, שבה יש תמיכה ומשענת בזמנים של שמחה או של צער. החרדים רוצים את הטריטוריה שלהם, שבה שומרים שבת ומתהלכים בלבוש צנוע. העולים מרוסיה ומאתיופיה שמחים על יוקר המחיה הנמוך ועל ההוצאה הנמוכה לחינוך יחסית לערים אחרות.

רבים מתושבי בית שמש רוצים לעזוב אותה בגלל החשש מהתחרדות העיר, לא בגלל הריקנות התרבותית ונסיונות החיקוי הפאתטיים שאליבה דקקון שוררים בה.

בין תושבי בית שמש יש עלגים ורהוטים, חכמים וטפשים, אנשי ספר ואנשי תורה. אינטלקטואלים ואנשי מעשה, סוציאליסטים ואנשי חינוך. אין בעיר הזו דלות תרבותית או ריקנות בהשוואה לכל עיר אחרת בארץ, ובתחומים רבים יש בה יתרונות תרבותיים. לא במאכלים המענגים את הגוף דווקא – בתל – אביב יש מסעדות טובות יותר מהשיפודיות של בית שמש – מכל הערים בארץ – אלא במזון רוחני, בקבוצות של אנשים שיש בינהם מכנה משותף תרבותי עמוק ולא שטחי, כמו אנשי הקיבוץ העירוני בעיר או העולים. ככל שהקבוצה חלשה יותר, כן היא מתקשה לקיים חיי תרבות משמעותיים, אבל מבחינה זו עולי אתיופיה אינם במצב גרוע יותר בבית שמש מאשר בתל – אביב, ואולי בעצם במצב טוב הרבה יותר, בזכות מערכת החינוך הממלכתית בעיר שהיא אינטגרטיבית ולא ממיינת כמו מערכות החינוך בערים הגדולות.
אין בבית שמש מרכז, המרכז של עמוס עוז התפזר בבית שמש כמו בכל עיר אחרת בארץ ובעולם לכל מיני מקומות בילוי – פאוור סנטר קטן שקיים בה כבר כמה שנים, המרכז המדובר עם השיפודיות והפלאפל, מרכז הקשתות במגדל המים, וכמובן שתושבי בית שמש מייחלים לעוד הרבה אפשרויות בילוי, אבל בילוי איננו תרבות, לפחות לא חזות כל התרבות. בתי כנסת, ערבי לימוד, הרצאות, חגיגות משותפות, התכנסויות קהילתיות בשעות משבר או שמחה, השכלה רחבה, שירה ומאבקים אידיאולוגיים, כל אלה קיימים בבית שמש במידה לא פחותה מאשר בערים הגדולות ממנה.

וכפי שהאומלל מרחם על מי שאומלל יותר ממנו בעיניו, וכך זוכה להצטער את הצער שהוא משתוקק לחוש על עצמו, כך מרחם אורן קקון רחמים מיותרים ומטופשים על בית שמש ועל תושביה, מתוך רחמים שאולי הם מוצדקים על תל – אביב ועל ירושלים, ובמיוחד מתוך רחמים מוצדקים על דלותו הרוחנית שלו עצמו.

את הכל אני יכולה לשנות

אֶת הַכֹּל אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת

לְמָשָׁל, אֵת הַצֶּבַע וְאֵת הַצּוּרָה שֶׁל מָה שֶׁזָּכַרְתָּ,

אוֹ אֶת הָאֹפֶן בּוֹ מַרְמִיטוֹת יְשֵׁנוֹת.

אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת מָה שֶׁחָלַמְתָּ בְּלַיְלָה

וּבְאֵיזוֹ הַרְגָּשָׁה הִתְעוֹרַרְתְּ.

אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הַגֶּשֶׁם, זֶה קַל,

וּקְצָת יוֹתֵר קָשֶׁה, אֲבָל אֶפְשָׁרִי, לְשַׁנּוֹת אֶת צוּרַתָם שֶׁל הַחַרְגּוֹלִים.

אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת בַּרְוָזִים.

אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁל בִּיַאלִיק אוֹ שֶׁל אַלְתֵּרְמַן

וּלְשַׁפֶּר לָהֶם אֶת הַחֲרוּזִים.

אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת גּוֹרָל הַיְּהוּדִים

וּלְשַׁנּוֹת אֵת עֵרֶךְ מָנַיָת טֶבַע בַּבֻּרְסָה הַאָמֵרִיקָאִית,

הַכֹּל אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת.

אֲנִי יְכוֹלָה לְהַגְבִּיר אֶת הַשְּׂמֵחָה בָּעוֹלָם וּבְנַפְשְׁךָ,

אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁנוֹת הַכֹּל

וְעַכְשָׁו אֲנִי מַתְחִילָה.