הזכרונות נעלמים לתוך האור. קשה להיזכר בקווי המתאר שלהם. אני עוד יודעת מה נעלם בתוך מה. בקרוב אשכח.
ההתפרצויות של ראובן, הכעס שלו על הילדים, נעלמו לתוך הזכרון של הפעם הראשונה שראיתי אותו. הפחד שלי שהוא יהיה אלים, הכעס עליו שהוא חושב רק על עצמו, ושהוא לא נותן כסף, נעלמים לתוך המבט הטוב שהיה לו בעיניים כשנפגשנו. נשארת רק התחושה של מבט כהה וחם.
הגעגועים לאושר, שסוחב מקררים באמריקה ולא רוצה לחזור, הידיעה שהוא לא יחזור כי הוא זוכר רק דברים רעים, כמו לחכות לי שאחזור מהמוסד שהוא לבד בבית ומסתכל כל הזמן מהחלון כי אני מאחרת בגלל האוטובוס, אלה נעלמים בתוך ההפתעה שלו כשהראיתי לו חיפושית משה רבינו, ובתוך האור הורוד של השמש שהשתקפה בכנפים שלה. הוא היה בן שלש ואמר את המילה חיפושית בצורה מצחיקה. אני לא זוכרת איך בדיוק.
האכזבה מאמיר שלא בא אף פעם לראות אותי, נעלמת לתוך השמחה שהיתה לי כשלקחתי אותו למסיבה של שולה, וכולן התפעלו איזה ילד יפה. לחברה של שולה היתה ספה כחולה ומלוכלכת, הכל היה דביק, נגעלתי לנגוע שם במשהו. כולן רקדו והסתכלו עליו. ציונים רעים בלימודים וכל הבעיות שהוא עשה לי תמיד. ילד יפה וחכם. אני כבר לא כועסת עליו. הוא יישאר לרקוד בלעדי. בבר – מצווה של הילד שלו, בחתונות של הילדים שלו. הוא ירקוד יפה בשביל עצמו.
המאמצים שלי, לעבוד ולפרנס, ולבשל, לנקות ולגדל את הילדים, שיתלבשו בבגדים נקיים ושיהיו להם גם ספרים וגם נעליים וגם כסף לארטיק קרח בקיוסק, הם זעירים ונשאר מהם רק הריח של בצק שמרים בזמן שאני לשה. גם נשאר הריח של הכביסה הנקייה ששנאתי את הערימות שלה כשהיא לא מקופלת, אבל היא הריחה נקי בייחוד בחורף כשתליתי אותה ליד התנורי – חשמל.
כל האקונומיקה והריצפז ששרפו לי את הידיים וקימטו לי אותן נשאר מהם רק הנקיון של יום שישי בחדר המדרגות אחרי שגמרתי להבריק אותו והאור בחלונות הנקיים.
הטעם היבש בפה, המועקה בלב, מזמן כבר לא יכולתי להבדיל בינם לביני, אבל עם המוות שלי המתקרב, הם מפסיקים לצרוב. רק השמחה וההפתעה המעטות שחייתי, סובבות אותי עכשיו כמו אורות של כוכבים. לא מחממים אבל מעוררים ציפיה. אני שוכחת, מוכנה לאור האחרון ששמור לסובלים באמת, כפי שקראתי פעם באיזה מקום, אבל אני לא זוכרת איפה.
שקט כשאני מתה 