לדוד זריהן
לשכני היתה חנות גדולה מול ארמון המלך.כל אנשי המלך יהודים היו, ומשרתים היו לפניו כל הימים. ויבואו בחנותו של שכני ואבוא אני בארמונם, כי אשא את משאותיו להשתכר פרוטה. ולא אראה בארמון ילדים אחרים מלבדי.
ופעם כפעם אהי מדבר עם המלך, וידבר המלך עמדי, ואזכור שיחתינו כל הימים ואספר לפניכם את הדברים ואת כל המעשים. ויהי בוקר , יום שלישי בשבוע, ואבוא אל הארמון ובידי בצלים ובשר וקינמון, וככלותי להניח את משאי במטבח הגדול, ואבוא אל החדר אשר בו ישב המלך, ואשאל אותו מה עוד אביא באותו היום. וישאל אותי המלך לשלום משפחתי ולמעשי כל הימים, וישאל גם: הראית את גן החיות אשר לי? ואומר כי לא ראיתיו .
עוד אני מדבר ויצווה המלך את משרתו לקחתני. וייקחני לגן החיות ודמי כניסה לא ביקשו ממני. ואבוא שם והמשרת איתי, ואראה חיות נפלאות ומשונות. ויבוא ריחם העז באפי, ואשמע נהמתם.
ואעמוד מול כלוב הלביא, שיניו בהט ושאגתו תרעם כרעום הים הגדול בסערה, ויפתני המשרת ללטף את הארי. ואומר: לא אובה, כי מפחד אנוכי. ויצחק המשרת ויאמר כי לא ארא. ויפתח את הכלוב במפתח של זהב. ויכנס אותי שמה. והנה אני יחידי בכלוב האריות, ואדע כי אני שקט וליבי נח. ואלטף את הארי וייתן לי לנהוג בו. כה אחיה וכה אוסיף שנים למעשי הטובים, כשם שעומד אני היום ומדבר, כך עומד הייתי ומלטף את האריה בגן החיות של רבאט. ואדע מאז כל הימים שאין פחד בעולם .
שקט כשאני מתה 