באתי הביתה עם שתי ביצים (שיעורי בית)

באתי הביתה עם שתי ביצים. איך שפתחתי את הדלת שמעתי את השקט. לחושך אני רגילה, הם לא מרימים תריסים. אבל לשקט לא. קודם כל, לא שמעתי את הטלוויזיה. אני לא רגילה לפתוח את הדלת באמצע היום ולא לשמוע את הטלוויזיה צועקת. חוץ מזה, שום רעש אחר. לא של שמיכות, לא של אכילה. שום דבר.

חשבתי שהנשמה שלי תצא. בפעם האחרונה שמישהו פתח דלת במשפחה שלנו והיה שקט, זה היה אחי והוא מצא את אמא שלי שוכבת בסלון, אחרי שבלעה את כל התרופות שלה. לא חשבתי על זה כשנבהלתי, אבל  כן הרגשתי את הלב שלי בתחתונים.

אחר כך נכנסתי לכל חדר. לא שמעתי כלום חוץ מהצמידים שלי מצלצלים, הצעדים שלי בחדרים. הכל היה סגור ומחניק, בלי אוויר. לא פתחו כלום. איך הם יכולים לנשום ככה?
את חייצ'י אפשר למצוא רק בשלושה מקומות – שוכבת בספה, שוכבת במיטה שלה, או שוכבת במיטה של חן. בכל מקרה בדקתי גם במיטה שלנו. היא לא היתה באף אחת מהן. חשבתי שאני משתגעת. כשהיא היתה קטנה היא היתה עושה לנו את זה בכוונה. היא היתה בורחת ומתחבאת יום שלם עם הבן של השכנים. אבל כשהיא נכנסה לתיכון, היא רק שכבה במיטה וקראה, או הקשיבה לרדיו, או ראתה טלוויזיה. אהבתי את זה. אני לא אוהבת שהיא מסתובבת.  בחוץ יש הרבה חולירות.

אברם לא היה בבית. זה בסדר, הוא יחזור רק בערב. אבל לא ידעתי אם להתקשר אליו לספרייה ולהגיד לו מה קרה או לטלפן קודם למשטרה. נכנסתי למטבח והתישבתי על הכיסא ליד ההסקה. על השולחן עוד היתה הקלמנטינה שקילפתי לה. עם הפלחים המקולפים מהציפה. והצלחת שלה היתה שם. זה באמת היה דבר חדש. חייצ'י בחיים לא תחזיר צלחת למקום.

ישבתי ליד השולחן והסתכלתי בפורמייקה האדומה, בקווים השחורים שלה. ידעתי שאני אני אתקשר לאברם דבר ראשון אחרי שאני אחזור לנשום.

שמתי את הביצים על השולחן. אני כזאת טיפשה. הייתי שולחת את חייצ'י להביא את הביצים. לא שהיה לי כוח לבקש אלף פעם עד שהיא היתה זזה.

התקשרתי לאברם. בספרייה אמרו לי שהוא עסוק, קיבלו ממני הודעה. אמרתי שזה דחוף ושיתקשר הביתה, לאביבה.

כל הבית היה מלא בריח של העוף עם התפוחי אדמה. הסיר רתח והעוף התייבש. לא ידעתי אם לצאת לחפש את חייצ'י או להישאר בבית למקרה שהיא תחזור. הרגליים כאבו לי.

פתאום שמעתי את הדלת נפתחת.

חייצ'י נכנסה למטבח.  שתי טיפות מים אמא שלי. פנים ארוכות, עם השיער שלה לא מסורק. רזה כמו מקל. עם פרצוף של תשעה באב. צעקתי -"  איפה היית? הנשמה שלי יצאה".

היא אמרה באדישות: הלכתי להוריד את הזבל.

הפח באמת היה ריק. הלב שלי הפסיק לדפוק. ידעתי שזה רע מאוד, אם חייצ'י ירדה בעצמה לזרוק את הזבל.אני חושבת שזה היה סתם שיגעון.  את הזבל היא כבר לא זרקה יותר בלי שביקשתי ממנה אלף פעם.

חדווה מתקנת

חדווה נכנסה לפג'ו . לנהוג עדיף.  היא הקשיבה לשיר שהרדיו השמיע – לזמרת היה קול נעים. מלווה במשאלה להיכנס למיטה, לבכות, לקרוא, לישון, שמישהו אחר יבשל צהריים, לקרוא, לכתוב, היא נסעה למוסך ברמלה. אמרת לי שתתקן לי את החלון. הוא התקלקל אחרי שבוע. זה מוגזם. זה מוגזם. כן, תלכי לעשות סיבוב, אנחנו נתקשר אלייך כשהאוטו יהיה מוכן. הלכה להסתובב בקניון של רמלה. ניסתה להתקשר למכרה יפה שעבדה שם. היפה לא ענתה בנייד. מה יש בקניון של רמלה? מבצע על כל כלי הבית. עד חמישים אחוזי הנחה. צלחות גדולות וצהובות, מבריקות. קערות מרק כחולות. הכל בגרושים. אולי מאתיים שקל לסט של שמונה עשרה חתיכות. אבל מאתיים שקל? בכל זאת חבל להוציא על צלחות. היא ישבה שעה בבית קפה על הפוך אחד. היא לא הביאה עבודה להתקדם בה. חבל על הזמן. אחרי שעה התקשרה למוסך. מה עם האוטו? זה שאמור לתקן אותו לא כאן. הוא יחזור עוד חצי שעה. נתקשר אלייך. חיכתה חצי שעה ומחצית נוספת.

אחרי שעה אמרו לה: כן, תגיעי. היא חזרה ואמרו לה שלא מצאו את החלק שצריך להחליף ושיתקשרו אליה כשימצאו. נסעה משם ישר להוציא את הבנות מבית הספר. בלי שום חשק להכין להן ארוחת צהריים. חדווה כבר הכירה את הקניון ברמלה,  לכן בחנות הנעליים נתנו לה את הנעל שקנתה לפני חודשיים, כשסידרה את התיאום מס, ושמסרה לתיקון לפני חודש, בפעם הראשונה שהחלון התקלקל. היא נסעה הביתה עם חלון מקולקל ועם סנדל כתומה, מתוקנת.כל הזמן הזה חשה דריכות לא נעימה. היא בכלל לא הייתה בטוחה שלמלא מטלה מטלה, למיין גרגר גרגר, שווה את המאמץ. גם עם סנדל כתומה. במוסך יודעים שכוחה לא במעשה ולא בויכוח, לכן הם לא טורחים לתקן לה את החלון. היא חזרה הביתה, מצפה לכעס שלו על זה שלא עמדה על שלה, למרות שאם היה במקומה גם הוא לא היה עומד על שלו, יכעס על המוסך, וכל יומיים יזכיר לה להתקשר אליהם ולשאול מה עם החלק שצריך להתקין.

לתלמידיה היא מלמדת שחומרנות זה דבר רע. לא ממש אומרת. רומזת. מצד תפקידה. וגם לבושה בבגדים מרופטים. אבל בלי החומר אין לצורה קיום. היא מלמדת סיפור שזכור לה מילדותה.  מתילדה, שבזה לבעלה הפשוט ורצתה מחרוזת, אמללה את עצמה ואת בעלה. חדווה לא מנסה להסביר לתלמידים מה שהיא חושבת, שהמחרוזת, החומר, היא  דבר מופשט. אין ביניהם חיץ. בלי הבוז של מתילדה, היא לא תוכל אפילו בדמיון לרכב על אופנוע. אם היה אפשר לאהוב את מלאכת הבית ולהיפטר ככה מהמתח אולי זה היה עסק טוב. אבל    היא לא אוהבת לבשל או לקפל כביסה.

עשר שנים קודם לכן אמא שלה מתה.  אמא שלה רצתה לכתוב. היו לה רעיונות טובים. היא הייתה קמה בחמש לפנות בוקר כדי לכתוב. פעם הראתה לה התחלה של רומן על  אלמנת סוחר שהייתה לסוחרת בעצמה וכתבה זיכרונות  בזמנים סוערים.  אנשים הוקסמו אז משבתאי צבי והתאכזבו . רומן היסטורי. טיוטה לרומן שמעולם לא התממש. חדווה הייתה נותנת חצי עולם כדי למצוא את כתב היד.  כשאמא שלה הראתה לה אותו אז עקמה את האף לעצמה. הסגנון היה  מיושן, עברית מליצית, לא כמו שאהבה. סיפור מלא בפרטים של ניהול בית ופנקסים. אין לה למי לספר על זה. היא אמרה אז שזה יפה, אבל אמא שלה הבינה את השקר.

אחרי ארוחת הצהריים, אחרי משחק מחבואים עם הבנות, אחרי שבדקה עבודות של תלמידים, אחרי שדיווחה לו על המוסך ( הוא ניסה להסביר לה בשקט מה צריך להגיד למוסך. היא חשבה, קל לייעץ. הוא מדבר בשקט, מנסה לא להתרגז אבל החשש שבמוסך ייקחו מהם המון כסף בכל זאת עושה אותו דרוך), באיזה רווח היא כתבה על כל העניין.בארוחת הערב, כששתו  מרק ירקות עם אטריות  וחתיכות  רכות של ירקות, הילדה שאלה :"מה עשית היום?" "כתבתי סיפור על אישה שנוסעת למוסך כדי לתקן את האוטו וחוזרת הביתה ". הילדה התפלאה, אחר כך שאלה אם זה סיפור למבוגרים, והציעה משהו יותר מעניין, אולי הגיבורה בסיפור תתאבד.

צוואה

אֲנִי אוֹרִישׁ לַךְ אֹשֶׁר וְעֹשֶׁר תְּמוּרַת הַבְטָחָה

לֹא יִהְיֶה לַךְ מִפְעָל טֶקְסְטִיל וְלֹא יַלְדוּת שמֵחָה

אֲבָל יִהְיה לַךְ מָה שֶׁאֵין לְנָשִׁים בְּכָל הַשָּׂפוֹת

אִם רַק תַּבְטִיחִי לִי שֶׁאִם תִּהְיִי אֻמְלָלָה תִּקְּחִי תְּרוּפוֹת

לִפְעָמִים תַּחְשְּׁבִי בְּטָעוּת שֶׁהַסֶּבֶל עָמֹק בְּעוֹלָם

אוּלַי תַּחְשְּׁבִי שֶׁתּוּכְלִי לְתַקֵּן אוֹתוֹ כְּשֶׁתִּתְאַמְּצִי יוֹתֵר מִכֻּלָּם

וְאָז תְּנַסִּי לִקְדֹחַ מִיָּד מַחְשַּׁבוֹת מְהִירוּת וּצְפוּפוֹת

אָז רַק תַּבְטִיחִי לִי שֶׁאִם תִּהְיִי אֻמְלָלָה תִּקְּחִי תְּרוּפוֹת

לְהַקְפִּיד עַל תְּזוּנָה זֶה חָשׁוּב וְגַם לִפְעֹל לְפִי תְּחוּשָׁה

הִיא תַּתְקִיף אוֹתך עַד שֶׁכְּבָר לֹא תֵּדְעִי מָה אַת מַרְגִּישָׁה

אַת אוּלַי חֲזָקָה יוֹתֵר מִכָּל הנבובות וְהַשְּׁקוּפוֹת

אֲבָל תַּבְטִיחִי לִי שֶׁאִם תִּהְיִי אֻמְלָלָה, אַת כֵּן תִּקְּחִי תְּרוּפוֹת

אֱמֶת שֶׁאַתְּ בָּאָה מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁל הַרְבֵּה נָשִׁים שֶׁכָּתְבוּ לִמְגֵרָה

כֻּלָּן מֵתוּ צְעִירוֹת ומטורפות וְהָיוּ שְׁמֵּנוֹת לְתִפְאָרָה

לִי לֹא אִכְפַּת לַמוּת זְקֵנָהּ עִם קְמָטִים וַחֲנִיכַיִם חֲשׂוּפוֹת

אִם תַּבְטִיחִי לִי שכשתהיי אֻמְלָלָה תִּקְּחִי תְּרוּפוֹת