באתי הביתה עם שתי ביצים. איך שפתחתי את הדלת שמעתי את השקט. לחושך אני רגילה, הם לא מרימים תריסים. אבל לשקט לא. קודם כל, לא שמעתי את הטלוויזיה. אני לא רגילה לפתוח את הדלת באמצע היום ולא לשמוע את הטלוויזיה צועקת. חוץ מזה, שום רעש אחר. לא של שמיכות, לא של אכילה. שום דבר.

חשבתי שהנשמה שלי תצא. בפעם האחרונה שמישהו פתח דלת במשפחה שלנו והיה שקט, זה היה אחי והוא מצא את אמא שלי שוכבת בסלון, אחרי שבלעה את כל התרופות שלה. לא חשבתי על זה כשנבהלתי, אבל  כן הרגשתי את הלב שלי בתחתונים.

אחר כך נכנסתי לכל חדר. לא שמעתי כלום חוץ מהצמידים שלי מצלצלים, הצעדים שלי בחדרים. הכל היה סגור ומחניק, בלי אוויר. לא פתחו כלום. איך הם יכולים לנשום ככה?
את חייצ'י אפשר למצוא רק בשלושה מקומות – שוכבת בספה, שוכבת במיטה שלה, או שוכבת במיטה של חן. בכל מקרה בדקתי גם במיטה שלנו. היא לא היתה באף אחת מהן. חשבתי שאני משתגעת. כשהיא היתה קטנה היא היתה עושה לנו את זה בכוונה. היא היתה בורחת ומתחבאת יום שלם עם הבן של השכנים. אבל כשהיא נכנסה לתיכון, היא רק שכבה במיטה וקראה, או הקשיבה לרדיו, או ראתה טלוויזיה. אהבתי את זה. אני לא אוהבת שהיא מסתובבת.  בחוץ יש הרבה חולירות.

אברם לא היה בבית. זה בסדר, הוא יחזור רק בערב. אבל לא ידעתי אם להתקשר אליו לספרייה ולהגיד לו מה קרה או לטלפן קודם למשטרה. נכנסתי למטבח והתישבתי על הכיסא ליד ההסקה. על השולחן עוד היתה הקלמנטינה שקילפתי לה. עם הפלחים המקולפים מהציפה. והצלחת שלה היתה שם. זה באמת היה דבר חדש. חייצ'י בחיים לא תחזיר צלחת למקום.

ישבתי ליד השולחן והסתכלתי בפורמייקה האדומה, בקווים השחורים שלה. ידעתי שאני אני אתקשר לאברם דבר ראשון אחרי שאני אחזור לנשום.

שמתי את הביצים על השולחן. אני כזאת טיפשה. הייתי שולחת את חייצ'י להביא את הביצים. לא שהיה לי כוח לבקש אלף פעם עד שהיא היתה זזה.

התקשרתי לאברם. בספרייה אמרו לי שהוא עסוק, קיבלו ממני הודעה. אמרתי שזה דחוף ושיתקשר הביתה, לאביבה.

כל הבית היה מלא בריח של העוף עם התפוחי אדמה. הסיר רתח והעוף התייבש. לא ידעתי אם לצאת לחפש את חייצ'י או להישאר בבית למקרה שהיא תחזור. הרגליים כאבו לי.

פתאום שמעתי את הדלת נפתחת.

חייצ'י נכנסה למטבח.  שתי טיפות מים אמא שלי. פנים ארוכות, עם השיער שלה לא מסורק. רזה כמו מקל. עם פרצוף של תשעה באב. צעקתי -"  איפה היית? הנשמה שלי יצאה".

היא אמרה באדישות: הלכתי להוריד את הזבל.

הפח באמת היה ריק. הלב שלי הפסיק לדפוק. ידעתי שזה רע מאוד, אם חייצ'י ירדה בעצמה לזרוק את הזבל.אני חושבת שזה היה סתם שיגעון.  את הזבל היא כבר לא זרקה יותר בלי שביקשתי ממנה אלף פעם.

מודעות פרסומת