עוד פעם

החרא  הזה מוכר

לא המציאו שום דבר חדש

בחרא הזה הכל חדש,

בבית שלי בראש שלי אין מנוחה

ריחוף והתרוצצות,

מה שחדש זה שזה לא קרה ככה, בא על כלום ולא רצה ללכת,

בא על כלום

אני אומרת לכם,

על כלום.

מודעות פרסומת

קרה דבר

חדווה נידרפראו ידעה מהם ההבדלים בין גברים לנשים. גברים יודעים שהם גברים, ואילו נשים יודעות שהן לא גברים. אפשר לומר הפוך אבל זה לא  נכון.

חדווה ידעה שאינה גבר. היא לא אמרה – לו הייתי גבר הייתי מצליחה להשלים שלש מאות כפיפות שמיכה. יש גברים שאינם יכולים לכפוף. היא לא חשבה – לו הייתי גבר הייתי מצליחה לסדר את מחשבותי. היא חשבה שמחשבותיה סדורות. היא לא חשבה – לו הייתי גבר הייתי עומדת על הדבר מפאת כבודי. היא עמדה או לא עמדה על כבודה לפי העניין ועוד סיבות כמו מזג אוויר ורעב. אבל היא ידעה שאינה גבר ולכן לא חשבה שאם תינשא יהיו לה סיכויים טובים למצוא מישהו שיבשל ויסדר את הבית בזמן שהיא תעבוד. היא העדיפה לעבוד מאשר לנקות. היא העדיפה להתעמל מאשר לעבוד. היא לא נישאה בין כך ובין כך. בשנות השישים לחייה לא עבדה, אלא התעמלה, בישלה וניקתה את ביתה. סדר, ניקיון ואוכל חם היו חשובים לה. כסף היה לה מספיק. היא רצתה להמשיך לעבוד, אבל כסף לעבוד ולשכור מבשלת ומנקה לא היה לה, מכיוון ששכר עבודתה לא עלה על מחצית שכר מבשלת ומנקה.

חדווה: אינני יודעת מה לומר על עצמי. אני כותבת כאן כדי לנסות לברר מה קרה לאותה אישה שהלכה והצעירה.  שלומית צוקרמן, גופה לא ציית לחוקי הטבע המוכרים לי. הדבר מעורר בי סקרנות. בפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות יצאתי מביתי כדי לחקור מיהי וכיצד קרה שהיה לה גוף שלא פעל לפי חוקי הטבע. לא, אני מערבבת את הסדר הנכון. יצאתי מביתי כדי לחקור לאן נעלמה. אולי חששתי לגורלה. קשה לאמוד. עכשיו אני יכולה לומר : סקרנות. באותו בוקר חשבתי לעצמי: קרה דבר.

הפזמון על הכאב הקיומי

הכאב הקיומי,

בלי  יחסי ציבור

מה שנראה בסדר,

הוא מראה: שבור.

הכאב הקיומי,

תמיד מוכן להתפשר
עובד עם לחם שחור

סובל גם  קממבר.

הכאב הקיומי,

עושה את העבודה-

בלי להתפרסם,

בלי לבקש תודה,
בלי משאבים,

בלי לבקש קידום,

הוא בועט לנו בתחת,

שנכתוב ונצייר,

וככה הוא מצליח

להמשיך ולחורר.