אמיר ויקיר

אמיר ויקיר, שלימדו אותי לכתוב שירים

קראו אותי כמו זרים

ולאמת שלא ידעתי להגיד

הם קראו: שקר.

סאן דייגו

אני מתגעגעת לכלבי הים.

לנסיעה לאורך החוף.

פעם ביום אני רוצה לאכול סטייק עם פירה ופאי בננה

לקנות בחנויות ענקיות ג'ינסים של אולד נייבי בעשרים דולר לג'ינס

ולתת לשמש להגיד

כשהיא מבריקה את השיער

שכאן זו אמריקה, בייבי.

כשנעשיתי מטורפת

הַכֹּל הָיָה קַל. שַׁרְתִּי וְרָקַדְתִּי

הַלַּיְלָה בִּשֵּׂר טוֹב

בְּלֵב הַבַּיִת פָּרְחוּ פְּרָחִים סְגֻלִים

זֶה הָיָה בַּחֲלוֹם

 

הקול והזעם

אָכוּל אַשְׁמָה, הַלְוַאי צָדַקְתָּ

אַחֲרֵי מָחָר הָיְתָה שְׁתִיקָה,

וּבְקֵץ הַזַּעַם אָז חִכְּתָה רַק

אֵינוּת שְׁחוֹרָה וַעֲמֻקָּה.

אַךְ הָאֱמֶת אֵינָהּ דְּמָמָה

הִיא צְלִיל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת

גַּם תַּחַת קוֹל הַמְּהוּמָה

נִשְׁמַע דִּנְדּוּן שָׁקֵט, שׁוֹתֵת.

וְלוּ קוֹלוֹת הוֹוֶה הָיוּ

לַחָטָאִים, וְרַק קוֹלוֹת

הָיִינוּ יְכוֹלִים לַׁחְדוֹל

אֶפְשָׁר הָיָה אָז לֹא לִהְיוֹת.

אַבַל צָרִיךְ לִחְיוֹת גַּם כָּךְ

בְּלִי מְנוּחָה וּבְלִי קָצֶה

רַק לִפְעָמִים אֶפְשָׁר לַחֲרֹז

אֶת הָאֵימָה בְּשִׁיר יָפֶה.