אני אוהבת לאכול מעט ירקות מבושלים בצהריים. הארוחות שלי קטנות ומשביעות. אינני קונה אוכל מחוץ לבית, ואינני מבשלת הרבה. שני

סירים קטנים מספיקים לי למשך השבוע – מרק ואורז, עוף ברוטב ופירה, תבשיל ירקות ולחם טרי.

שני בחורים צעירים מביאים לי מדי יום לחם וחלב. קניות גדולות יותר אני מנהלת דרך הטלפון.

יום אחד נקש אחד מהם בדלת והציע לי כרטיס ובו שורה של תמונות – לחמניות ושוקו בגדלים ובצורות שונות.

התקשרתי אליו כדי לשאול אם אוכל לשלם על לחמניות ולקבל לחם. לחמניות גורמות לי להרגיש רכה.

מאז אינני צריכה להוציא לחם מהמקפיא. טוב לאכול לחם טרי. זה תענוג.

אתמול אכלתי כריך עם חמאת בוטנים לארוחת ערב. חשבתי – כמה נעים לאכול אוכל רך.

כשקראתי על שלומית אכלתי קרקרים ושתיתי קפה. כשאני חושבת על כך אני מבינה שאינני אוכלת דברים לא טעימים. אני יודעת ששלומית

נמצאת במחסן ישן מתחת לבית דירות. אני חושבת שהיא אוכלת אוכל לא טעים וצר לי עליה. אולי היא גם רעבה. רעב נראה לי פחות קשה

מההכרח לאכול אוכל מטונף, מחליא. אני מתארת לעצמי שמתייחסים אליה בגסות. אינני יודעת מדוע. אם היתה לי אחות אולי הייתי רוצה

לשמור עליה לפעמים, מכיוון שאני יכולה להסתפק במועט ומכיוון שאני חזקה למדי גם עבור אישה בת שישים, הייתי רוצה אולי ללכת ולהביא

אותה מהמקום בו מענים, להושיב אותה בביתי הנקי לאכול יחד תבשיל ירקות. שלומית צוקרמן היא אחותי מאז קראתי עליה בעיתון. אני

יודעת שבכוחי להגן עליה אף על פי שאני מבוגרת והיא צעירה. אני חושבת שאם אחשב את צעדיי עד השבוע הבא נשב במטבח הקטן מול

האריחים הלבנים ונאכל יחד חמאת בוטנים.

מודעות פרסומת