החג הכי אהוב עלי הוא פורים. יש סיבות טובות לשנוא את החג הזה. בפורים חוגגים טבח המוני. מציינים תלייה של עשרה ילדים.

מרעישים ברעשנים. זה נכון, אני לא מאשימה את מי ששונא את פורים. אבל כשאוהבים מישהו לא שמים לב למגרעות שלו.

אני אוהבת את סעודת פורים. את שירי פורים. שדופקים על השולחן ושרים בקול גדול, שירים שמחים (שרובם שירי שנאה אבל כשאוהבים מישהו וכו').

אני אוהבת לראות אנשים מחופשים. ילדים מחופשים. להתחפש בעצמי. קריאת מגילה.

אני אוהבת אזני המן עם מילוי תמרים. לראות את הרחובות צבעוניים. את זה שכל הבנות יותר יפות בפורים.

חלק מהן בוחרות תחפושת לפי כמה היא מחמיאה. אני הייתי בוחרת תחפושת ככה כשהייתי נערה. יש בי חיבה לנערות שהופכות יפהפיות בפורים.

אני אוהבת שמכינים משלוחי מנות ומחליפים בין השכנים. נדמה לי שהשכנים שלי שונאים שאני שולחת להם שוקולדים בפורים, כי אז הבית שלהם מתמלא בממתקים שהם צריכים לאכול ולהשמין מהם. אבל אני אוהבת את השפע של צלחות חד פעמיות, ממתקים, פתקים ועטיפות.

ברור למה היפוך הסדר הקיים מביא שמחה גדולה. אפילו רק משנאת השגרה והיום – יומי יכולה להיוולד שמחת פורים. פחות ברור למה קרנבל הולך טוב עם נדיבות. אני בטוחה שזה לא מקרי, אבל אני לא יודעת איך זה בקרנבלים בתרבויות אחרות.

אפשר אולי לשער שאם הופכים את הכל ומחליפים זהויות, לרכוש הפרטי יש פחות חשיבות, וקל יותר  להתחלק בו.

משלוח מנות לעניים בפורים הוא נדיבותה של האנארכיה ליום אחד.

אי אפשר להמעיט בחשיבות של האנארכיה הזו.

מודעות פרסומת