האם אשן הלילה?

האם אשן הלילה?

מה אראה בחלומותי?

איך אקום – האם ליבי יפרפר?

האם אחוש מתיקות של בוקר?

האם אשן הלילה?

איך אקום – האם ליבי יפרפר?

אני רוצה לנקד שירים

אני רוצה לנקד שירים ולא לשפשף תבניות שחורות משמן

בכיור נערמות קופסאות שלא רוקנו לפח

אני קוראת שירה טובה חבל שאני יכולה רק לפזם

אני רוצה יופי כזה

לא לשמור על המטבח לא לסדר מה שהולך פה בסלון

אני רוצה ציור עמוק וכהה שצוללים לתוכו כמו זה שראיתי אני רוצה כזה

לא פזמון חבל שאני יכולה רק לפזם.

מה טוב ומה לא טוב

היתה תכנית בטלוויזיה על זה שהשיר הזה מעצבן אנשים:"ערב טוב לך, את מושלמת כל אחת להיות כמוך חולמת".

לשורה הזו משקל מושלם וזה מדהים שהמוסיקאליות שלו לא מתבססת על החריזה של הפסוק הראשון אלא על שוויון בהברות ועל הסטאקטו של הלחן. זה גם קשה לשמור שוויון במשקל עם מילים שההברות שלהן כלא שוות – שתי הברות, אחת, אחת, אחת, שלוש – יש כאן סימטריה בתוך האי סימטרי וזה תופס.

זו לא בדיחה. אני באמת חושבת שיש הסבר מבוסס והגיוני להצלחה של השיר הזה.

חוץ מזה, זו שורה מצחיקה מאוד, ואני חושבת שיוסי גיספן התכוון שהיא תהיה מצחיקה, אז מי שלא מבין את זה שיתאמן עוד קצת בהבנת הנקרא לפני שהוא מתחיל לבקר טקסטים.

מותר לכתוב פזמונים. אני מעדיפה :ערב טוב לך, את מושלמת" מאשר "הינך יפה רעייתי הינך יפה". למה? כי כתיבה פיוטית שמכערת את שיר השירים בלי הומור גרועה יותר מכתיבה פשוטה עם הומור.

האירוניה היא שזה מה שנחשב כל כך מגונה בשירים המזרחיים של פעם! שהם היו כתובים בשפה נורא גבוהה והם היו כל כך דרמטיים! בגלל זה שנאו אותם אז! ועכשיו שונאים שירים מזרחיים כי הם פשוטים מדי.. אחרי כל השנים שצחקו על המילים הגבוהות מהפיוטים כי הן לא פשוטות ואמיתיות כמו הרוק הישראלי.

תראו, אם אני אסע באוטו אני בחיים לא אשמע "ערב טוב לך" בפול ווליום. אני אעדיף נינה סימון או מריאן פיית'פול. אני אעדיף שלומי שבן על הפסנתר. או ערן צור. זה מה שאני אעדיף. אני אוהבת את המוסיקה ואת הטקסטים של הבלוז או הרוק או הפופ. אני גם חושבת ששלומי שבן כותב יותר מעניין מגיספן. יותר מעניין לי להקשיב לו. וזה בסדר לדרג ולהגיד לא רק שיש משהו שיותר אהוב אלא גם שיש טקסט יותר טוב.

אבל למה מפחדים נורא ממוסיקה מזרחית? אם תתקיים תרבות עממית היא לא תאפשר קיום תרבות אחרת? העממי מסכן את המעודן? אני חושבת שההיסטוריה של התרבות מוכיחה שהעממי מאפשר את המעודן ולא להיפך. (ולפעמים המעודן מאפשר את העממי).

מי שיוצר אמנות צריך להכיר את תרבות עממית כי יש מה ללמוד ממנה. ההמון חכם מהגאון. עדיף להקשיב לחכמה הזאת ולהבין אותה מאשר להתייחס אליה כסכנה ליצירה שלך.

בעיקר הכי הגיוני זה שמי שכותב צריך להתעניין בטקסטים, בכל הטקסטים, כמו שביאליק אסף מדרשים, כמו שדרויינוב אסף בדיחות, כמו שסדן אסף מעשיות, כמו שבטלהיים ניתח אגדות. חוקרי תרבות תמיד הקשיבו לעממי. אז למה דווקא עכשיו מפחדים מתרבות עממית?

זה פשוט – רק כי  לא מכירים אותה ולא מבינים אותה. נתן זך שונא את יוסי גיספן מאותה סיבה שהתלמידים שונאים את נתן זך. כי הוא לא מבין מה זה.

אני אשכנזיה מכל הכיוונים. כבר אף אחד לא קורא לעצמו אשכנזי בימינו אבל אני קוראת לעצמי אשכנזיה. אני מעדיפה מוסיקה של אשכנזים. רונה קינן, יהודית רביץ. ככה אני.לא מערבית, לא מרוקאית, לא מזרחית. אני אשכנזיה מרוסיה פולניה ובלארוס. העור שלי כהה כי אני אשכנזיה הרבה דורות בארץ. אני מעדיפה פסנתר על עוד. ובבית שלי אפילו לא שמעו פסנתר אף פעם! זה בטח עניין רגשי של שייכות.

אבל אני חושבת – למה אנשים שכותבים לא מקשיבים לטקסטים. זה חבל.

שקט כשאני מתה

(מוקדש לא.)

דַּוְקָא עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֲנִי מֵתָה בְּשֶׁקֶט,

עִם הַמִּיגְרֵנָה וְאַחֲרֵי הֲבִּישׁוּלִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי

לַבַּת שֶׁל הַשְּׁכֵנִים יֵשׁ מְסִבַּת יוֹם הֻלֶּדֶת.

הִתְקַשַּׁרְתִּי לִצְעֹק שֶׁאֲנִי אַזְמִין מִשְׁטָרָה

שֶׁיִּהְיוּ בְּשֶׁקֶט שָׂם,

אֲנִי מֵתָה כְּבָר עֶשְׂרִים שָׁנָה,

מֻקֶּפֶת בְּמַלְאָכֵי עֵץ קְטַנִּים וּבְקִשּׁוּטֵי הַקֵּרָמִיקָה שֶׁהֵכַנְתִּי  כָּל יוֹם שְׁלִישִׁי.

הַכֹּל נָקִי וּמְסֻדָּר, גַּם אִם הַבַּת שֶׁלִּי הִשְׁמִינָה קְצָת בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

אֲנִי לֹא חוֹשֶׁשֶׁת לְהַגִּיד לָהּ לְהַפְסִיק לִטְחֹן

אֲנִי רַק מְבַקֶּשֶׁת

שֶׁיִּהְיֶה כָּאן שָׁקַט

מִסָּבִיב,

כְּשֶׁאֲנִי מֵתָה.

חדווה

אני אוהבת לאכול מעט ירקות מבושלים בצהריים. הארוחות שלי קטנות ומשביעות. אינני קונה אוכל מחוץ לבית, ואינני מבשלת הרבה. שני

סירים קטנים מספיקים לי למשך השבוע – מרק ואורז, עוף ברוטב ופירה, תבשיל ירקות ולחם טרי.

שני בחורים צעירים מביאים לי מדי יום לחם וחלב. קניות גדולות יותר אני מנהלת דרך הטלפון.

יום אחד נקש אחד מהם בדלת והציע לי כרטיס ובו שורה של תמונות – לחמניות ושוקו בגדלים ובצורות שונות.

התקשרתי אליו כדי לשאול אם אוכל לשלם על לחמניות ולקבל לחם. לחמניות גורמות לי להרגיש רכה.

מאז אינני צריכה להוציא לחם מהמקפיא. טוב לאכול לחם טרי. זה תענוג.

אתמול אכלתי כריך עם חמאת בוטנים לארוחת ערב. חשבתי – כמה נעים לאכול אוכל רך.

כשקראתי על שלומית אכלתי קרקרים ושתיתי קפה. כשאני חושבת על כך אני מבינה שאינני אוכלת דברים לא טעימים. אני יודעת ששלומית

נמצאת במחסן ישן מתחת לבית דירות. אני חושבת שהיא אוכלת אוכל לא טעים וצר לי עליה. אולי היא גם רעבה. רעב נראה לי פחות קשה

מההכרח לאכול אוכל מטונף, מחליא. אני מתארת לעצמי שמתייחסים אליה בגסות. אינני יודעת מדוע. אם היתה לי אחות אולי הייתי רוצה

לשמור עליה לפעמים, מכיוון שאני יכולה להסתפק במועט ומכיוון שאני חזקה למדי גם עבור אישה בת שישים, הייתי רוצה אולי ללכת ולהביא

אותה מהמקום בו מענים, להושיב אותה בביתי הנקי לאכול יחד תבשיל ירקות. שלומית צוקרמן היא אחותי מאז קראתי עליה בעיתון. אני

יודעת שבכוחי להגן עליה אף על פי שאני מבוגרת והיא צעירה. אני חושבת שאם אחשב את צעדיי עד השבוע הבא נשב במטבח הקטן מול

האריחים הלבנים ונאכל יחד חמאת בוטנים.