לאמא שלי קראו אביבה והיא נפטרה לפני חמש עשרה שנים, ולכן כשפתחתי את ספר השירים של שמעון אדף וקראתי את השורה :"אני במצב איך להגדירו ואקראהו אביבה – לא", ידעתי שאקנה את הספר ואקח אותו איתי כמו שיר שהייתי כותבת בעצמי אם יכולתי. גם אנשים שלא איבדו שום אביבה, אני חושבת, יגיבו לספר הזה כאילו היו כותבים את הקינה שבו בעצמם, אילו היו יכולים.

שמעון אדף ממשיך לתאר את האבל:  "ואקראהו אינחות" . אין אחות מתחבר עם אין נחת ואת מנגינת האבל שאדף חיבר קל לזהות והיא נשמעת פנימית ולא חיצונית.

על הספר ומצדדיו או בתוכו אין הסברים ביוגרפיים כלל. מהשירים עולה שלשמעון אדף היתה אחות בשם אביבה שנפגעה מקסאם בשירותים בשדרות כשהיתה בת ארבעים ושלש. לא בדיוק מצב פואטי אבל אמת היא שירה.

"אביבה – לא" היא פואמה ובה ארבעים ושלושה שירים כגילה של אביבה. כשהייתי בת ארבעים כתבתי כמתנה ליום הולדתי פואמה של ארבעים שירים אבל הם לא היו טובים.

פגשתי פעם אחת את שמעון אדף כשמכרה משוררת איבדה את אמה ושנינו באנו לנחם אותה. אני בטוחה שאין לו שום זכרון מהמפגש הזה.  הצטערתי לקרוא את הדברים מתוך השירים כפי שמצטערים לשמע על אבדן של מכר. חשבתי – ואולי זה לא היה בכלל. או לא היה כך. למרות שהמילים נראות אמיתיות. לשמעון אדף היתה אחות אביבה, זה לא משחק ספרותי, אבל לרגעים חשבתי שאולי, בגלל שהספר מסתפק בשירה, בלי שום הסבר, בלי שום פרשנות.

מדי פעם הפואמה נחתכת בשיר קינה שלא מן המניין, בגופן אחר ובמקצב אחר. באחד מהם מופיעות שורות אלה: "השמש השחוט על פתילתו שחסו / והוא עושה פחם".

כשיהיה לי נקדן אנקד את השורות היפות לפי מה שמגיע להן.

כמו בכל ספר שירה לא כל שורה מדויקת לפי נימי נפשי מפני שהיא מדויקת לפי נימי נפשו של הכותב, אבל אצטט עוד שורות, היפות ביותר שניתן לכתוב בעברית:

"במה עוד להללך והללתיך בנקישת הורד, במפל זמירים עם ערב…"

ההלל הזה נמשך ופורש את הסיטואציה שבו האינטרנט והסלולארי מבשרים שאביבה מתה והבית הראשון בהלל מסתיים בשורות:

"היללתיך, בהודעת הטקסט: תקשר דחוף,

והיללתיך בתשובת אחי, בהמיתו חותכת הערים, רוצעת את האוזן:

אתה חייב לבוא, אביבה, אביבה מתה.".

מודעות פרסומת