מיהו שמאלני?


אם ישאלו אותי מה אני: ימנית או שמאלנית אני אולי אגיד, בנסיבות מסוימות, שאני שמאלנית. זה במקרה שאדבר עם אנשים שאומרים שצריך להרוג את כל הערבים. במקרה כזה אין מקום לדקויות ולמורכבויות. אין טעם לדבר על ניואנסים. צריך להיות כנה וגלויה לגבי האלטרנטיבה שאני מציבה, כמו במקרה של שיחה עם כל שוביניסט. צריך להבהיר שאני בחרתי באופציה של זכויות והומניזם. העובדה שאני יודעת שזו לא נחלת השמאל בלבד לא תשנה כאן – היא רק תבלבל את מי שעומד מולי ותפריע למסר לעבור.

מבחינה חברתית אני באמת שמאלנית. אני מאמינה בחברה שמושתתת על השקעה גדולה של המדינה ברווחה ובחינוך. אני מאמינה שיש אחריות כלכלית לאומית ושעדיף לרדת ברמת החיים למען ערך השיוויון.

בעניינים פוליטיים, בעניין הסכסוך הישראלי – פלסטיני או היהודי – פלסטיני, אני מרגישה שלא נכון לתפוש צד עקרוני ושצריך להכריע עניינית לפי הנושא.

למשל: דווקא שחרור גלעד שליט תמורת התמוטטות הרשות בגדה (שחרור אסירי חמאס לתוכה) – הוא טעות מנקודת מבט שמבקשת להגיע להסדר מדיני. האם חיי חייל שווים סיכול ממוקד של שלטון הרשות בגדה? מנקודת מבט שמאמינה שהרשות היא הפוטנציאל שלנו להגיע להסדר מדיני שיציל את חייהם של אלפים וישמור על איכות חיים של כולנו – לא. (וזו לא טענה שקל להשמיע). בכל זאת ממהרים אנשי שמאל רבים להתייצב נגד הממשלה  בנושא עסקת שליט, כאילו המשמעות של שמאל היא התנגדות להחלטות הממסד באשר הן.

למשל: דווקא פרסום מפת גבולות כמחווה של רצון טוב – הוא טעות מנקודת מבט שמבקשת להגיע להסדר מדיני. בכל זאת יוצאת מדי זמן מפת גבולות של פוליטיקאי המבקש להוכיח כי הוא מוכן להגיע להסדר ולשלם מחיר גבוה לשם כך. האם זו עמדה שתקדם אותנו בכל הסדר מדיני שלא ייחתם? בוודאי שלא. אבל הצורך להוכיח :"אני בעניין" חזק יותר מהתבונה.

הפגנת השמאל

מכאן אני מגיעה לעניין הפגנת השמאל שהתקיימה לפני יומיים. לא השתתפתי בה, וכל מה שאני יודעת עליה זה מהתמונות בטלוויזיה, אז אולי המידע שלי חלקי. כל מה שראיתי היה את חנה מרון מכריזה על הקמת מדינה פלשתינית

התביישתי לראות את כל החולשות של מי שנקראים אנשי שמאל בולטות כל כך.

המחשבה הראשונה שעוברת בי כשאני רואה את חנה מרון מכריזה על הקמת מדינה פלשתינית היא – למה הפלשתינאים זקוקים לחנה מרון? ולמה היא חושבת שהם זקוקים לה? אם יש כאן משהו שהוא יותר מהתנשאות, אני לא מוצאת אותו.

מילא אם היו עומדים שכם לשכם ערבים ויהודים, וקוראים להקמת מדינה פלשתינית. אז הייתי שואלת את עצמי האם זה חכם לעשות זאת כשרוצים לגייס תמיכה ציבורית לעניין (כדי להגיע, בסופו של דבר, להסדר מדיני..) ואולי התשובה היתה – כן, זה חשוב. ואולי התשובה היתה – לא כדאי כרגע. זה לא ייצור את המומנטום הנכון. זה לא יביא תמיכה ציבורית, אולי אפילו התנגדות. ואולי אפילו זו היתה יכולה להיות פרובוקציה בריאה, כזו שמרחיבה את גבולות האפשרי בעיני יהודים ישראלים. (אלא שרובנו כבר מבינים שמדינה פלשתינית תקום, ולא מזדעזעים כלל מהרעיון)

אבל כשיאיר גרבוז וחנה מרון, שהם אמנים טובים וראויים בלי קשר לעמדתם כלפי השכנים שלנו,  לוקחים לעצמם את הזכות להכריז על הקמת מדינה פלשתינית, מיד עולה רתיעה מהיומרה של מי שקוראים לעצמם אנשי שמאל לקחת בעלות על צעד שהוא לא שלהם בשום מובן,בשום מובן הכרזה על מדינת לאום אינה עניין של מי שאינו מאותו לאום. ומי שאינו רואה זאת אינו איש שמאל, ולא איש רוח, אלא אדם מאוד מרוכז בעצמו וזחוח, הלוקח מונופול על המוסר מול הימין, ומונופול על רעיון המדינה הלאומית מול הפלשתינאים.

מנקודת מבט לאומית, קשה לראות אנשים מכריזים על מדינה שבנסיבות הקימות תהיה לנו מדינת אוייב, אבל זו חלק מהפרובוקציה המתוכננת של ההפגנה, ולכן לא אזקוף זאת נגדם.

לא הרעיון של מדינה פלשתינאית הרגיז את הציבור הישראלי, לדעתי, מכיוון שרובינו מאמינים שזו תקום בסופו של דבר. האקט הסמלי פשוט סימל את כל הדברים הלא נכונים.

וכך יקרה שבמשאל הבא, שוב תסתמן מגמה של הקצנה ימנית בקרב יהודי ישראל, כי מי יכול לסבול את השטויות האלה?

מודעות פרסומת