בגלל שהפוליטיקאים צריכים להפגין נוכחות (מה חדש?) ובגלל שהם צריכים לייצר אמירות פופוליסטיות (כנ"ל) נשמעה השנה קריאה להפוך את המימונה לחג לאומי, מצד בוז'י הרצוג וגם מצד בנימין בן אליעזר.כך באה לידי ביטוי הפתטיות של אנשי מפלגת העבודה שמחפשים את מטבע התמיכה מתחת לפנס הלא נכון ומוכרים את השכל הישר בדרך. (בעיני, בדרך מעליבה).

בכלל,  מה המשמעות של חג לאומי?

יום חופש במשק?

איסור על מכירת מאכלים חמוצים ו/או מרים במימונה?

לימוד בבתי ספר של סגולות למזל ולשנה מבורכת?

אני די בטוחה שהוגי הרעיון לא חשבו על זה בכלל, ולא התעמקו במשמעות של חג ומה הופך חגיגה לחג.

בעיני זה יפה מאוד שיש חג שהוא לא של כולם. אני אוהבת לשמוע על הסיגד ועל הכמיהה של יהודי אתיופיה לארץ ישראל. אני אוהבת לשמוע על מנהגי המימונה והרעיון של עירוב חלב בנענע כסגולה למזל מקסים בעיני.

אבל המימונה אינה החג שלי ואין לי עניין שיהיה. אין לי עניין להכין ממתקים בשביעי של פסח ואין לי עניין לפתוח את דלתי לאורחים בערב המימונה.

חג זה מה שאת זוכרת בתור חג

הסיבה היחידה לעבוד קשה בחגים היא שככה אנחנו זוכרים אותם מילדותינו. ככה אני מתחברת לטעמים של ילדות: עם מרק קניידלך ועם קריאה בהגדה מסביב לשולחן, עם סלט ביצים ואיקרא בראש השנה אני נזכרת בחמי וחמותי שאינם כבר איתי, עם סוכה אני נזכרת בסדינים שתליתי במרפסת כשהייתי ילדה.

ואין לי זכרונות ילדות מהמימונה.

אז זה לא החג שלי.

אני כותבת על זה כי אולי יום אחד פוליטיקאי שאפתן במיוחד יחליט שגם על הכרטיס הזה הוא רץ לבחירות כלשהן ואפילו יממש את ההבטחות שלו.

טוב שמי שחוגג מימונה יתגאה במנהגים היפים והמיוחדים ובאוכל הטעים שרק אמא שלו יודעת להכין.

אבל מי שלא חוגג מימונה  לא צריך, כי זה לא חג של כולם.

וזה לא מוציא אף אחד מהכלל וזה לא מכניס אף אחד לכלל להגיד את זה. כי לא כולנו שומרים על אותם הרגלים ולא לכולנו יש את אותן שמחות ויש מסורת משותפת שעברה גם באירופה וגם באתיופיה וגם בארצות ערב וחלק ממנה התקיים רק בחלק מהארצות.

ומי שלא היה רגיל אליה עד היום לא חייב. אתיופים לא חייבים לחגוג את פורים. וזה לא הופך אותם לפחות ישראלים. ואשכנזים או פרסים לא חייבים לחגוג מימונה. אבל אם הם רוצים הם יכולים.

מודעות פרסומת