כל פסח היה אבא שלי עוצר את הקריאה בהגדה לפני או אחרי עשר המכות ומספר את המדרש: כששרו בני ישראל את שירת הים הצטרפו אליהם המלאכים בשמחה ובקולות רבים. כשהם הבחינו שהקב"ה לא מצטרף לשמחה, הם התפלאו ושאלו אותו מדוע. מיד גער בהם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

סליחה אם לא דייקתי במדרש, סיפרתי אותו מזכרון.

למדרש הזה הצטרף המנהג להחסיר טיפות יין מכוס היין עם כל מכה ומכה שמנינו. ההסבר של אבי היה שכוס השמחה אינה שלמה מכיוון שהמצרים שילמו בסבלם על השמחה שלנו. מעולם לא חגגנו פסח בלי להזכיר את סבל המצרים שבו היתה כרוכה גאולת ישראל.

אוסאמה בן לאדן נורה ונהרג על ידי צבא ארצות הברית. בטלוויזיה שודרו חגיגות הנקמה: אנשים צוהלים ברחובות, שורפים את התמונה שלו. בגלל שהם אמריקאים זה נראה כמעט מגניב.

בגלל צירוף התאריכים לא יכולתי שלא לחשוב שאפילו כשתלינו את אייכמן לא חגגנו ברחובות, בוודאי לא כשנהרגו אויבים אחרים שלנו.

יהיו כאלה שיגידו שזה בגלל שאנחנו לא נורמליים, שהאמריקאים הגיבו כפי שצריך להגיב עם בריא.

אני חושבת שהחגיגות ברחובות ארה"ב הם חגיגה של ברבריות, בארץ לכאורה תרבותית.

הידיעה שסבל או מוות אנושיים הם אף פעם לא עניין לחגיגה, היא תמצית התפיסה של תיקון עולם  שמגדירה את הזהות שלי כיהודיה. היא המשמעות של יהדות עבורי.

ובאותו עניין, אפשר גם לציין שכקולקטיב, היהודים הישראלים לא כל כך חסרי מצפון ולב כפי שמציירים אותנו לפעמים, אפילו לא כפי שנדמה לנו בעצמנו.

מודעות פרסומת