הפרק השלישי מתוך הסימפוניה החמישית

לפני יומיים מצאתי מחברת מהתיכון. המחברת מלאה השתפכויות ושירים גרועים. גודש רגשני כזה קשה לסבול. בין שאר הדברים מצאתי במחברת ראיון עם המורה למוסיקה של בויאר, ארנון מרוז. את הראיון לדעתי לא פרסמנו אף פעם, מכיוון שהיה נגוע ברגשנות של נערה בת 15.

ארנון הכריח אותנו להאזין ליצירות קלאסיות גדולות ולהיבחן עליהן. היינו צריכים לזהות חלק מיצירה לפי שמיעה: מאיזה פרק, מאיזו יצירה.

הוא סיפר לנו על חיי מלחינים והטיף בין לבין לצדק חברתי. השיעורים נערכו בשקט מופתי, הוא לא סבל שום הפרת משמעת. כנערה התנגדתי לאופן הלא דמוקרטי שבו ניהל את השיעור. כשהפכתי למורה הפכתי להיות טיפוס שונה לגמרי, לא מבחירה, אלא בגלל אופיי הרך.. לא יכולתי לסבול שתלמידים לא יאהבו אותי.. יש מורים המעדיפים את הלמידה על חיבת התלמידים, לעיתים הם הטובים ביותר..

חשבנו שהוא מאוד קשוח, בצורה מוגזמת, ולא יכולתי להבין בגיל 15 איך אדם יכול להיות רודף שוויון נלהב ומתנשא בבת אחת. היום אני יודעת שחזות של התנשאות היא דרך טובה להבטיח שתתקיים למידה בכיתה, בלי להרים את הקול ולנקוט בדרכים כוחניות אחרות.

בראיון, שאותו אולי אתמלל כשאוכל, ארנון הסביר לנו שהתובענות שלו היא הדרך להביא אותנו להישגים והתעקש שאין דרך אחרת.

הדמיון שלי הלך אחרי ילדותו, בבית יתומים בצרפת של מלחמת העולם השניה, אבל הוא סירב לספק פרטים פיקנטיים.

כולנו ידענו שארנון מוביל בבויאר מקהלה מהטובות בארץ. אולי הטובה בארץ. עם ההערכה כלפיו, רבים מהתלמידים שנאו אותו כי חשבו שהוא שונא אותם.

למזלי הטוב היו לי מורים טובים רבים. לארנון מרוז אני חבה את ההקשבה לסימפוניה החמישית של בטהובן, ולשינון הפרק השלישי, שהפך להיות החביב עלי.

אני מקווה שהוא עדיין חי, בריא ומקשיב למוסיקה, אולי אפילו מלמד. לא הצלחתי למצוא עליו פרטים. לפי מה שמסר בראיון היום הוא צריך להיות בן 71.

למרות מה שיכול להשתמע, זו אינה רשומה בזכות ההוראה התקיפה והלמידה המשננת. (אם כי לאלה יתרונות רבים). זוהי רשומה בזכות המוסיקה.

מודעות פרסומת