לבכות או למות

הוֹי, אֵיזוֹ הִתְלַבְּטוּת

לִבְכּוֹת אוֹ רַק לְמוּת.

לִסְבֹּל אֶת כָּל הַצַּעַר,

אוֹ לַחֲתֹך בְּתַעַר.

כֵּן, אִם אַמְשִׁיךְ לִבְכּוֹת

יִכְאַב לִי בְּעֵינַיִם

וְאִם אֶבְחַר לָמוּת

יִהְיוּ כָּמוֹנִי שְׁתַּיִם:

אַחַת בַּאֲדָמָה,

אַחַת כְּתּוּבַה עַל דַּף,

וְכָל מִי שֶׁיִּקְרָא-

יִשְׁכַּח מָה פֶּה הוּחלַף.

אֲנִי שֶׁאֶתְפַּגֵּר,

כְּבָר לֹא אוֹכֵל לִזְכֹּר

שֶׁזֶּה עָדִיף יוֹתֵר

לִבְכּוֹת מִחוּץ לְבוֹר.

הַהוּא שֶׁעוֹד יִקְרָא,

כְּבָר לֹא יָדַע בִּכְלָל

עַל מָה הַשִּׁיר נִכְתַּב

וְלָמָּה זֶה חַבַל.

נערה יפה, מפני שאינך

נַעֲרָה יָפֶה, כְּמוֹ פּוֹשַׁעַת בִּמְנוּסָה אָרַזְתְּ אֶת חפצייך. כַּמָּה בַּקְבּוּקוֹנִים שֶׁל לַכָּה צִבְעוֹנִית לָקַחַתְּ אִתְּךָ? הַאִם הִכְנַסְתְּ לַתִיק לִיפּ גְלוֹס וְגַם עִפָּרוֹן לְעֵינַיִם? הַאִם יָכֹלְתְּ לָקַחַת אִתַּךְ אֵת הַמַּחְלִיק? הַאִם עַכְשָׁו לְפָחוֹת תִּצְבְּעִי אֶת הַשֵּׂעָר כְּפִי שֶׁרָצִית? הַאִם אַת מְפַחֶדֶת, הַאִם תַּצְלִיחִי לִישֹׁן הַלַּיְלָה? אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִישֹׁן מִפָּנַי שֶׁאֵינֵךְ וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָתַי אֶרְאֶה אוֹתַךְ שׁוּב. נַעֲרָה יָפָה, נַעֲרָה יָפָה, כְּמוֹ בְּקְלִישָׁאָה שֶׁל סֶרֶט הוֹלִיווּדִי, אֵינֶנִּי מִצְּלִיחָה לִזְכֹּר אֵת הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. הַאִם חִיַּכְתִּי אַלַיִיךְ בְּחִבָּה, הַאִם יָדַעְתּ שֶׁאֲנִי מְחַיֶּכֶת אַלַיִיךְ בְּחִבָּה.

פעם היה אולי חיה

פַּעַם הָיָה אוּלַי חַיָה

וְהָיוּ פְּתָחִים וְרוּחוֹת שׁוֹבָבוֹת

כָּעֵת כָּל הָאוּלַי חַיָּה נִהְיֶה בְּוַודָאוּת חַיָה

בְּוַודָאוּת חַיָּה מְכַוֶּצֶת אֶת הַמֵּצַח לְעִתִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר קְרוֹבוֹת.

פרידה מבבל / דוידי רוזנפלד

"פרידה מבבל" הוא ספר מתח ראשון של דוידי רוזנפלד. דוידי מומחה לשירה וספרות אמריקאית, לשירי הייקו, לאוכל, לעבודה עם בני נוער שאף אחד אחר  לא מצליח ללמד אותם, למדיטציה, ועוד כמה דברים.

אני יודעת את זה כי עם דוידי עבדתי כמה שנים בבית שמש, בבית ספר שדוידי מארח בספר בהערת אגב.

את ספרי המתח בעולם אני נוהגת לחלק לשני סוגים, וזאת על אף שאינני מומחית כלל לספרי מתח וקוראת מעטים מהם. ספרים שיש להם ערך אמנותי, כדוגמת ז'רז' סימנון או להבדיל באקונין. הספרים האלה בנויים, כמו אחרים, על עלילה טובה. אבל הם מכילים עוד מרכיבים, כמו עיצוב דמויות, שימוש בשפה, מוסיקאליות, עיצוב טוב של המציאות, לפעמים אפילו אמירה מעניינת על החיים.

הסוג השני הוא ספרי דן בראון. הסוג הזה אינו לוקח ברצינות בחשבון שום היבט ספרותי פרט לעלילה מורכבת ומסובכת, שאוהבי הסיפור (כמוני) חיבים לסיים לקרוא בעל כורחם מתוך סקרנות.

אני אוהבת לקרוא את שני הסוגים של הספרים. כמו שאוהבים לאכול המבורגר וגם סטייק, וההשוואה ברורה.

החלוקה הזו גסה, אינה עומדת במבחן המציאות (לאיזה סוג לשייך את שאטר איילנד המצויין? לאן נכנס סגנון ה"פילם נואר" שהספר מתכתב איתו? ומה עם כל ספרי הבלשים הישנים והטובים משרלוק הולמס ועד אגאתה כריסטי? לאן הם משתייכים?)  אבל לפני שקראתי את "פרידה מבבל" קיוויתי שדוידי בחר בדרכו של סימנון.

בתחילת הספר נתקפתי התלהבות עצומה. הכתיבה מוסיקלית, העיצוב של המציאות רציני ולא מחפף, עיצוב הדמות של הבלש מתאים לז'אנר אבל לא מתעלם מהמציאות הקונקרטית הישראלית, וליתר דיוק הספר משוטט בחלקים של ישראל שראוי לשוטט בהם בספרות, שיטוט אמין שמבוסס על היכרות אמיתית ולא על קלישאות הז'אנר.

בהמשך הספר גילית שדוידי נפל למלכודת סופרים שאני לא יכולה לפרט לגביה בלי להרוס את הקריאה בשביל מי /שלא קרא.

הספר ממשיך להיות מעניין, להכיל אמירות לא טריוויאליות וכנות על הקיום האנושי ולהעניק חווית קריאה טובה לכל מי שיקרא בו. אבל הוא מזייף בשרטוט התמונה של הישראליות בחלקים חשובים ומרכזיים של הספר. לא נורא, כל הסופרים הטובים מזייפים לפעמים, בתנופה גדולה של כתיבה. נגיד, רומאן גארי ב"כל החיים לפניו" סותר את עצמו המון פעמים, אבל זה לא מטשטש את הכנות של הספר. או ג'ון אירווינג, במלון ניו המפשייר.

פתרון התעלומה מסתיים יפה, בטוויסט מעניין, כראוי לספר בלשים טוב. לאורך הספר מפוזרות בדיחות פרטיות שמאפיינות כתיבה של אדם שנהנה לכתוב ונהנה מהמרחב שהכתיבה מאפשרת לו. ההנאה הזו כמובן מדבקת.

הספר נוגע בשאפתנות בהיבטים תרבותיים מגוונים יותר מכל ספר בלשי שקראתי בעברית – מרמיזות תנ"כיות ועד קראבר שכותב על צ'כוב. התוצאה מעניינת ומטרידה במובן חיובי – כפי שספר טוב צריך להטריד את מי שקורא אותו במחשבות על האמירות שמופיעות בו, בעיקר על עיצוב "בבל" שממנה מנסים להיפרד, ללא הצלחה מרובה.

אני מקווה שכולם יקראו את דוידי.

קודם כל, אני רוצה שדוידי יתעשר.

שנית, אני רוצה שדוידי ימשיך לכתוב ספרי בלשים, שבהם תככב בית שמש, כי דווידי כותב נהדר על בית שמש. ורצוי שבספר הבא יהיו יותר אתיופים שיקבלו יותר מקום בעלילה.

שלישית, זה ספר נהדר לכל מי שיודע שהקיום שלנו הוא מפורר ומסוכן ואוהב למצוא את ההשתקפות של האמת הזו בספרות.

רביעית, אני יודעת שהקוראים יהנו מהספר.

חמישית, ספרי בלשים ישראלים צריכים להיות ישראלים, הבלשים בהם צריכים לשתות גולדסטאר, ולהסתובב במוסכים בפאתי רעננה. וזה הכיוון ש"פרידה מבבל" מסמן.

שישית, בפעם הבאה שדוידי יכתוב ספר הוא יצטרך לשפר את עיצוב דמויות הנשים שלו, ואני אחכה לו בפינה.

בקיצור: בסולם סימנון: ספר לא אחיד, חלקו מקסים ומדויק וחלקו מחפף. בכל מקרה, הישג תרבותי בזכות הכיוון שמסומן בספר, ולעיתים קרובות מצליח לפגוע.

בסולם דן בראון: ספר מרתק, עוצר נשימה, לא תוכלו להפסיק לקרוא.

דוידי לשלטון!!!

אושר

הָאֻמְלָלִים חַיִּים

צַעֲרָם יָפֶה

הֵם צוֹלְלִים

(הָאַלְמֻגִּים

שׂוֹרְטִים אוֹתָם

חַיּוֹת הַיָּם

עוֹקְצוֹת אוֹתָם)

לְעֹמֶק הָעוֹלָם

ץ

יֵשׁ לָהֶם יְדִיעָה דַּקָּה

הָעוֹלָם רָב סֶבֶל

וּבוֹ שִׁירָהּ