"פרידה מבבל" הוא ספר מתח ראשון של דוידי רוזנפלד. דוידי מומחה לשירה וספרות אמריקאית, לשירי הייקו, לאוכל, לעבודה עם בני נוער שאף אחד אחר  לא מצליח ללמד אותם, למדיטציה, ועוד כמה דברים.

אני יודעת את זה כי עם דוידי עבדתי כמה שנים בבית שמש, בבית ספר שדוידי מארח בספר בהערת אגב.

את ספרי המתח בעולם אני נוהגת לחלק לשני סוגים, וזאת על אף שאינני מומחית כלל לספרי מתח וקוראת מעטים מהם. ספרים שיש להם ערך אמנותי, כדוגמת ז'רז' סימנון או להבדיל באקונין. הספרים האלה בנויים, כמו אחרים, על עלילה טובה. אבל הם מכילים עוד מרכיבים, כמו עיצוב דמויות, שימוש בשפה, מוסיקאליות, עיצוב טוב של המציאות, לפעמים אפילו אמירה מעניינת על החיים.

הסוג השני הוא ספרי דן בראון. הסוג הזה אינו לוקח ברצינות בחשבון שום היבט ספרותי פרט לעלילה מורכבת ומסובכת, שאוהבי הסיפור (כמוני) חיבים לסיים לקרוא בעל כורחם מתוך סקרנות.

אני אוהבת לקרוא את שני הסוגים של הספרים. כמו שאוהבים לאכול המבורגר וגם סטייק, וההשוואה ברורה.

החלוקה הזו גסה, אינה עומדת במבחן המציאות (לאיזה סוג לשייך את שאטר איילנד המצויין? לאן נכנס סגנון ה"פילם נואר" שהספר מתכתב איתו? ומה עם כל ספרי הבלשים הישנים והטובים משרלוק הולמס ועד אגאתה כריסטי? לאן הם משתייכים?)  אבל לפני שקראתי את "פרידה מבבל" קיוויתי שדוידי בחר בדרכו של סימנון.

בתחילת הספר נתקפתי התלהבות עצומה. הכתיבה מוסיקלית, העיצוב של המציאות רציני ולא מחפף, עיצוב הדמות של הבלש מתאים לז'אנר אבל לא מתעלם מהמציאות הקונקרטית הישראלית, וליתר דיוק הספר משוטט בחלקים של ישראל שראוי לשוטט בהם בספרות, שיטוט אמין שמבוסס על היכרות אמיתית ולא על קלישאות הז'אנר.

בהמשך הספר גילית שדוידי נפל למלכודת סופרים שאני לא יכולה לפרט לגביה בלי להרוס את הקריאה בשביל מי /שלא קרא.

הספר ממשיך להיות מעניין, להכיל אמירות לא טריוויאליות וכנות על הקיום האנושי ולהעניק חווית קריאה טובה לכל מי שיקרא בו. אבל הוא מזייף בשרטוט התמונה של הישראליות בחלקים חשובים ומרכזיים של הספר. לא נורא, כל הסופרים הטובים מזייפים לפעמים, בתנופה גדולה של כתיבה. נגיד, רומאן גארי ב"כל החיים לפניו" סותר את עצמו המון פעמים, אבל זה לא מטשטש את הכנות של הספר. או ג'ון אירווינג, במלון ניו המפשייר.

פתרון התעלומה מסתיים יפה, בטוויסט מעניין, כראוי לספר בלשים טוב. לאורך הספר מפוזרות בדיחות פרטיות שמאפיינות כתיבה של אדם שנהנה לכתוב ונהנה מהמרחב שהכתיבה מאפשרת לו. ההנאה הזו כמובן מדבקת.

הספר נוגע בשאפתנות בהיבטים תרבותיים מגוונים יותר מכל ספר בלשי שקראתי בעברית – מרמיזות תנ"כיות ועד קראבר שכותב על צ'כוב. התוצאה מעניינת ומטרידה במובן חיובי – כפי שספר טוב צריך להטריד את מי שקורא אותו במחשבות על האמירות שמופיעות בו, בעיקר על עיצוב "בבל" שממנה מנסים להיפרד, ללא הצלחה מרובה.

אני מקווה שכולם יקראו את דוידי.

קודם כל, אני רוצה שדוידי יתעשר.

שנית, אני רוצה שדוידי ימשיך לכתוב ספרי בלשים, שבהם תככב בית שמש, כי דווידי כותב נהדר על בית שמש. ורצוי שבספר הבא יהיו יותר אתיופים שיקבלו יותר מקום בעלילה.

שלישית, זה ספר נהדר לכל מי שיודע שהקיום שלנו הוא מפורר ומסוכן ואוהב למצוא את ההשתקפות של האמת הזו בספרות.

רביעית, אני יודעת שהקוראים יהנו מהספר.

חמישית, ספרי בלשים ישראלים צריכים להיות ישראלים, הבלשים בהם צריכים לשתות גולדסטאר, ולהסתובב במוסכים בפאתי רעננה. וזה הכיוון ש"פרידה מבבל" מסמן.

שישית, בפעם הבאה שדוידי יכתוב ספר הוא יצטרך לשפר את עיצוב דמויות הנשים שלו, ואני אחכה לו בפינה.

בקיצור: בסולם סימנון: ספר לא אחיד, חלקו מקסים ומדויק וחלקו מחפף. בכל מקרה, הישג תרבותי בזכות הכיוון שמסומן בספר, ולעיתים קרובות מצליח לפגוע.

בסולם דן בראון: ספר מרתק, עוצר נשימה, לא תוכלו להפסיק לקרוא.

דוידי לשלטון!!!