אני שונאת את עקרון המציאות הארור

אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת עִקָּרוֹן הַמְּצִיאוּת הָאָרוּר

אֲנִי אֲלִיס בַּחֲצָאִית מַלְמַלָה

עֲדִינָה, אֲנִי אִשָּׁה דַּקָּה, חָכַמָה כָּל כָּךְ, יֵשׁ

לִי פְּנִינִים עַל הַצַּוָּאר וּפַנִים אֲפֹרים

אֲנִי צוֹחֶקֶת, אֲנִי יוֹדַעַת מַשֶּׁהוּ עָלוּם. אִם תַּחְשֹּׁב עָלַי תַּחְשֹּׁב חֲרִיפוּת.

כַּמָּה מַאֲמָץ צָרִיךְ כְּדֵי לְהִתְנַגֵּד לְעִקָּרוֹן הַמְּצִיאוּת, לְהִתְרַחֵק

מְסִיבָּה וְתוֹצָאָה וּלְהִתְקָרֵב

לַעֲדִינוּת, לִהְיוֹת סֵהלִי, לִהְיוֹת כָּל הַחֲפָצִים.

חרוזי משאלות

אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹמֶרֶת

הָיִיתִי פָּחוֹת רְעֵבָה

לְלֶחֶם, לְשֶׁמֶן, לְזֶבֶל

הָיִיתִי אִשָּׁה מַרְהִיבָה

אִלּוּ הָיִיתִי נִזְהֶרֶת

הָיִיתִי פָּחוֹת עֲצוּבָה

עַל כָּל חֲרָטָה מְיוּתֶּרֶת

בִּגְלַל שֶׁהוֹסָפְתִי שִׁיכְבַה

אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹתֶקֶת

אֶת מָה שֶׁגַּם כָּכָה נִשְׁתַּק

הָיִיתִי יוֹתֵר מִסְתַּפֶּקֶת

וְלֹא עֲצוּבָה שֶׁנִּסְדַּק.

בלוז שתי שפות

אֵיךְ הַחוֹם בַּקַיִץ  כָּל כָּךְ כָּחֹל

כְּשֶׁחַם כָּל כָּךְ לְאַט

It's  summer's  blues

when  summer's yellow heat

Slowly dries out all

my love

הַכֹּל נִהְיָה  רָטֹב רָטֹב כָּל כָּךְ בַּקַּיִץ

כָּל כָּךְ צָהֹב  צָהֹב

לֹא כָּל כָּךְ כָּחֹל

לֹא כָּל כָּךְ עָצוּב

רָטֹב וְיָבֵשׁ בַּגָרוֹן

בִּירָה לֹא עוֹזֶרֶת

This summer's yellow

Is so moist

,so awful dry

O baby,

My baby

My love,

כָּל כָּךְ יַבֵשׁ

כָּל כָּךְ צָהֹב,

הוֹ מֹתֶק,

בִּירָה לֹא כָּל כָּךְ עוֹזֶרֶת מֹתֶק.

חדווה פוגשת את שלומית צוקרמן (טיוטה לסיום)

מוזר ויפה שהצלחתי להגיע. מהגב אני רואה את השיעור החום, הדק. את שלומית, קבעתי. היא מסתובבת אלי ונושפת עשן בעל ריח נורא. מחשבה חולפת במוחי – הם מתירים כאן את העישון.

אפילו אני יודעת שהעיניים שלה מביטות בחדר, ולא בי, ויש בהן יאוש בלבד.

הרופאים מספרים לי שאת לא כשורה, אני אומרת בנחת.

היא נבהלת.

אני מושיטה לה יד חזקה בכל הלבביות שאני מצליחה לאזור. נעים מאוד, חדווה נידרפראו.

שלום. היא אומרת ומכווצת את המצח.

אני מחפשת אותך מזה זמן, אני מוסיפה בצהלה.

למה?  שלומית שואלת.

מפני שאת מגשימה בגופך פלא של הטבע, ומפני שחשבתי שקרה לך דבר איום. אני מוסיפה.

באמת קרה לי דבר איום. היא מתישבת על כיסא משופשף. את יודעת מי אני?

כן, אני אומרת בשקט, כפי שמדברים עם ילד. את שלומית. אני מכירה אותך מרחוב הצבר.

בואי לבקר אותי. אומרת שלומית, ומכבה את הסיגריה. יחד עם הסיגריה כבה החשק שלה להביט בי. היא הולכת לחדר הצפוף, נכנסת למיטה עם בגדיה ועוצמת את עיניה כדי שאלך.

שנה אחר כך אנחנו הולכות יחד, שותקות, דרך רחוב הצבר, בלי הכלב. ראשי כבר כמעט לגמרי לבן, ואני משתדלת לעקוב פחות אחרי חוט המחשבה.אינני עוקבת גם אחרי שלומית. היא הולכת לידי ומזקינה בקצב שבו גם אני מזדקנת, כדרך הטבע.

לא בערב

אֶפְשָׁר בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁנָּעִים,

אֶפְשָׁר בְּצָהֳרַיִם,

אֶפְשָׁר אוּלַי כְּשֶׁעֲנָנִים

אֶפְשָׁר בְּמַחֲנַיִים –

אַךְ אִי אֶפְשָׁר בָּעֶרֶב

בָּעֶרֶב אִי אֶפְשָׁר.

אֶפְשָׁר בְּרָמַת גַּן

אֶפְשָׁר בְּוַאדִי עַרָה

אֶפְשָׁר וּמְסֻכָּן

בִּמְרִיבָה עִם שָׂרָה

אֶפְשָׁר בֵּין אֲרוּחוֹת

אֶפְשָׁר בִּמְנוּחוֹת

אַךְ אִי אֶפְשָׁר בָּעֶרֶב

בָּעֶרֶב אִי אֶפְשָׁר

הַמֶּלַח לֹא יַמְלִיחַ

הַקֶּרַח לֹא יַקְרִיחַ

הַיַּיִן לֹא יַשְׁכִּיחַ

אֲנִי כְּבָר לֹא אַצְלִיחַ

לִכְתוֹב בֵּטוֹן מִינוֹרִי

הָעֶרֶב מֵטָאפוֹרִי.