מוזר ויפה שהצלחתי להגיע. מהגב אני רואה את השיעור החום, הדק. את שלומית, קבעתי. היא מסתובבת אלי ונושפת עשן בעל ריח נורא. מחשבה חולפת במוחי – הם מתירים כאן את העישון.

אפילו אני יודעת שהעיניים שלה מביטות בחדר, ולא בי, ויש בהן יאוש בלבד.

הרופאים מספרים לי שאת לא כשורה, אני אומרת בנחת.

היא נבהלת.

אני מושיטה לה יד חזקה בכל הלבביות שאני מצליחה לאזור. נעים מאוד, חדווה נידרפראו.

שלום. היא אומרת ומכווצת את המצח.

אני מחפשת אותך מזה זמן, אני מוסיפה בצהלה.

למה?  שלומית שואלת.

מפני שאת מגשימה בגופך פלא של הטבע, ומפני שחשבתי שקרה לך דבר איום. אני מוסיפה.

באמת קרה לי דבר איום. היא מתישבת על כיסא משופשף. את יודעת מי אני?

כן, אני אומרת בשקט, כפי שמדברים עם ילד. את שלומית. אני מכירה אותך מרחוב הצבר.

בואי לבקר אותי. אומרת שלומית, ומכבה את הסיגריה. יחד עם הסיגריה כבה החשק שלה להביט בי. היא הולכת לחדר הצפוף, נכנסת למיטה עם בגדיה ועוצמת את עיניה כדי שאלך.

שנה אחר כך אנחנו הולכות יחד, שותקות, דרך רחוב הצבר, בלי הכלב. ראשי כבר כמעט לגמרי לבן, ואני משתדלת לעקוב פחות אחרי חוט המחשבה.אינני עוקבת גם אחרי שלומית. היא הולכת לידי ומזקינה בקצב שבו גם אני מזדקנת, כדרך הטבע.

מודעות פרסומת