רק קראתי חלק מהספר "ילדה עם שיער מוזר" / סיפורים ומסות – תרגום אלינוער ברגר ואסף גברון בהוצאת הפועלים.
קראתי את "המראה מהבית של גברת תומפסון" – סיפור שלא אהבתי במיוחד, בגלל שהוא קשור ל11 בספטמבר וזה נופל על הלב האדיש שלי לזהות האמריקאית.
קראתי את המסה "אלו הם מים" וחשבתי שהיא טובה לחינוך, יש בה משל יפה ונסיון להפיח תקווה וחזון באנשים צעירים.
אז קראתי את הסיפור "חיות קטנות חסרות הבעה" ואחר כך קראתי את הסיפור "ניאון ותיק וטוב". אחר כך מיהרתי לכתוב משהו כתגובה כי הסיפורים האלה כל כך טובים שלא קראתי כאלה טובים כבר שנים.
זו חוויה שהתגעגעתי אליה, לקרוא משהו טוב ממש, ולפני שפתחתי את הפוסט הזה קראתי על הסופר דייויד וואלס. עכשיו זה מומחש שמוות הוא החמצה, מפני שוואלאס התאבד ב2008 והספר יצא לאור ב2011 ואני לא ידעתי שיש מישהו כזה עד שעברו שלש שנים מאז המוות שלו.
הוא למד פילוסופיה וזה מתבטא בכך שהוא בדיכאון של פילוסופים – הוא מבין מה המשמעות הנפשית של החוויה של הטלת ספק ושל החוויה של סוליפציזם.
הוא גם מבין דברים שהוא כותב עליהם שזה לא הגיוני שהוא יכול להבין, כמו דברים על אהבה של נשים לגברים ולמה קשה לאהוב חיות. הבנתי בזכותו משהו שלא הבנתי עד עכשיו על עצמי, אבל אין שום דרך הגיונית בעולם שהוא יבין את זה. אז זה נשאר פלא של ספרות גאונית.
הסיפורים הטובים שלו בנויים בצורה לא קווית. כלומר, הסוף לא מופיע בסוף וההתחלה לא תמיד בהתחלה. אבל זה לא כמו בספרות אמריקאית לא טובה שמתחזה לטובה, כמו אצל קרוב להפליא ורועש להחריד של ג'ונתן ספרן פויר או בתולדות האהבה של ניקול קראוס, זו לא מן התחכמות כדי להראות שהוא סופר מעניין, אלא דרך טובה לספר סיפור. למה זה שונה? ההבדל הוא בכמה אפשר להאמין לסיפור, וכמה מה שמסופר חשוב. הסיפורים הטובים של וואלאס נקראים כתיאור כל כך מציאותי וכל כך חשוב שלא הצלחתי להבין איך היתה לו סבלנות להמיר את כל המציאות הזאת עם כל הפרטים החשובים אבל הרבים מדי שלה לטקסט. הסדר הלא קווי של הסיפור הוא הכרחי כי אחרת רק חוקרי מציאויות ומהויות היו רוצים לקרוא את הסיפורים האלה. אולי רק חוקרי מציאויות ומהויות ירצו לקרוא את הסיפורים האלה בכל מקרה.
מפליא גם באיזה אופן דיוויד וואלאס הבין בדיוק מה המהות הארכיטיפית של הניאון, שהוא לא רק אור אלא גם עמדה ביחס לעולם, כפי שזה מתגלה בסיפור "ניאון ותיק וטוב". זה סיפור מופתי, מפוצל, סוליפציסטי, אובדני, מקווה, מיואש, מבריק, אמיתי ומתעד את הזוועה והמרחק מהעולם שיש מתחת להבנה שהשקר הוא אופציה, הוא מתעד את הבחירה הגורלית בשקר שאי אפשר לסגת ממנה, והוא מתעד איך הריחוק מהעולם בלתי ניתן לגישור.
שקט כשאני מתה 