כל זמן שגלעד היה בשבי ולא נראה היה שהוא עומד להשתחרר, לא אהבתי את הצורה שלבש המאבק לשחרור שלו. חשבתי שצריך ללחוץ על החמאס ולא על הממשלה. חשבתי שלא צריך להרעיב מליון אנשים במשך שנים כדי לשחרר אחד חייל, שלנו. חשבתי שלא צריך להזכיר בכל הזדמנות את גלעד כמו מנטרה כאילו כולם רוצים בשחרורו חוץ מראש הממשלה וחוץ מהפוליטיקאים המושחתים כאילו יש טובים ורעים בסיפור הזה. וחשבתי שהמאבק לשחרור שלו מוחק הרבה דברים אחרים לא פחות חשובים.

חשבתי וחשבתי.

היו לי הרבה מחשבות על המאבק ועל האנשים שמדברים על גלעד וחלק מהן כתבתי (כאן או במקום אחר) וחלק מהן אמרתי לזוהר או לבנות תוך כדי מהדורת חדשות או תכנית ריאליטי.

כששמעתי על השחרור המתקרב של גלעד חשתי כמובן קודם  התרגשות טובה, חשבתי שזו מתנה נפלאה לחגים, אבל עכשיו אני לא כל כך שמחה, לא כל כך חושבת, אני חשה צער. עכשיו אני  חשה מפלים של צער על הנער  שהיה רחוק מהוריו, כי כשלא היה מה לעשות בקושי יכולתי להרגיש לרגע מה זה אומר. קודם חשבתי שהוא לא בטח לא יחזור ולא יכולתי לבכות על זה זה היה פשוט בלתי נסבל.

מודעות פרסומת