בכל מקום שבו דיברו על החזרת גלעד שליט דיברו על הסכנות שההחזרה מגלמת או מביאה איתה – הגברת הטרור, אולי לא רק סכנה, אלא גם השפלה לאומית, אולי גם חיזוק הקשר בין החמאס למצריים.

נעדרה, או היתה מועטה מאוד, התייחסות לסכנה הגדולה ביותר לעתיד שלנו כאן, סכנה בעלת משמעות לשנים ארוכות – החלשת הרשות הפלשתינאית וחיזוק החמאס על חשבונה, באופן שיביא להשתלטות החמאס על הגדה וגם ימנע בעתיד אפשרות להגיע להסכם שלום ולחיים בדו – קיום בין שני העמים.

ברור שההסכם יגביר את כוחו של החמאס, גם אם נמנע פעולות טרור בעתיד הקרוב, ואני מאמינה שטרור לא יגיע בזמן הקרוב.

יחד עם זאת ברור שבטווח הרחוק, אם החמאס ישתלט לחלוטין על הגדה במקביל לעזה, לא נצליח לחיות בדו קיום עם השכנים שלנו.

שחרור גלעד מקרב אפשרות כזו, של שליטה מוחלטת של החמאס ברחוב הפלשתיני.

זה הזמן לפעול בחכמה, כלומר, בניגוד לאינסטינקטים. זה הזמן לקיים מחוות של שלום כלפי הרשות הפלשתינית. לשחרר אסירים של הפתח כמחווה של רצון טוב, כדי שהפלשתינאים ידעו שלא רק חטיפות מביאות לשחרור אסירים, אלא גם שיתוף פעולה ומתינות, כפי שהם קיימים בשטחי הרשות.

זה הזמן להסיר את הסגר על עזה, שהושם עליה בעקבות החטיפה, אבל לעשות זאת בדיאלוג ישיר מול אבו מאזן כדי שיוכל לזקוף את ההישג לזכותו, וכדי שחאלד משעל לא יוכל לטעון ש"הישראלים מבינים רק כוח".

זה לא הזמן להחמיר את תנאי הכליאה של האסירים הבטחוניים או להוציא אותם להורג. פעולות כאלה יביאו להסלמה של האלימות שתביא בסופו של דבר ליותר טרור ולחסימה, אולי מוחלטת, של האפשרות לחיים נורמאליים באזור.

כרוניקה של מלחמה ידועה מראש: אנחנו נוציא להורג אסירים כדי שלא יהיה עוד גלעד, החמאס יבצע פעולות טרור כנקמה, צה"ל יפעל בעזה מהאוויר ויפגע באזרחים, העולם יהיה נגדינו, הטרור יתגבר, אנחנו נוותר על הערכים שלנו כי נחשוב שבגללם הגענו לכך (למשל, לא נשחרר את השבוי הבא), התמיכה בחמאס ברחוב הפלשתינאי תתפשט – כי מול אוייב משותף כל עם מתאחד, ויגיע לקיצו הסיכוי לחיים שלווים ונורמאליים במזרח התיכון. כל צד רק ישתכנע, שאם הצד השני יחיה לצידו, לו לא יהיה סיכוי לחיים נורמליים.

מה הסיכוי שממשלת נתניהו תפעל עכשיו כדי לחזק את הרשות? אפסי. לא רק בגלל נתניהו, דרך אגב, אלא בעיקר בגלל הלך הרוח בקרבינו, הישראלים, שמבכה את הפגיעה בכבודינו ואת שחרור האסירים הבטחוניים, במקום לחשוש לסיכוי לשלום. מה הסיכון שכל אחד מהצדדים ינקוט בצעדים "פוגעי אמון" ומחרחרי מלחמה? עצום.

אבל, אין לנו פריווילגיה לוותר על אופטימיות בחיים האלה, ולכן אולי משהו מהצעדים שבאמת נחוצים כדי לצמצם את הסכנות שעולות משחרור גלעד יקרה, אם נדבר עליהם ונכתוב עליהם.

21.10: יומיים אחרי שכתבתי את הדברים, מכריזים אמצעי התקשורת כי אבו מאזן דורש לשחרר אסירים של הפתח. אני לא יודעת אם אבו מאזן לא מבין שמהישראלים לא "דורשים", כי זה פוגע להם בתחושת הגאווה הלאומית. אולי אלה רק המילים שהעיתונאים שמו בפיו, והוא בכלל דיבר על חשיבות השחרור, או על כך צריך לשחרר, אין לי הראיון המקורי וזה בכלל לא משנה.

מה שחשוב זה שעכשיו צריך להתאמץ עוד יותר להתנגד לאינסטינקטים, כי מה פתאום לפלשתינאים יש דרישות כלפינו אחרי כל מה שויתרנו עליו בשחרור גלעד, ובכל זאת, חשוב מאוד לחזק את הרשות. אנחנו בנקודה שממנה הדברים עלולים להסתבך במידה ששלום כבר לא בגדר אפשרות.

והערת שוליים: מסיבות ברורות, הקפדתי לא להשתמש במושגים מעולם הכלכלה בכתיבה על שחרור גלעד, ואם הצלחתי לעשות זאת, יכולים לעשות זאת גם עיתונאים ופרשנים ביניהם.

מודעות פרסומת