לילה טוב, ארנון

הדבר הכי דומה לסיפורים לפני השינה שהתרחש בילדותי  היו הסיפורים שסיפרה לי אחותי מבית הספר, בפרט הסיפורים מהשיעורים של ארנון (אחותי למדה שלש שנים לפני בבויאר) על אשתו המרשעת של מוצארט, קונסטנצה, ועל בטהובן החירש. אפילו על מנגינות שהלחינו סיפרה לי, ואני הוקסמתי מהסיפורים ומכך שאחותי הגדולה הוקסמה מהם וידעה לחזור עליהם מילה במילה. (בזכות שאצל ארנון היה שקט מופתי בשיעור, בגלל דיבורו השקט והקפדנות שלו…)

ביום הראשון שנכנסתי ל"חדר של תמר", חדר המוסיקה בבויאר, הרגשתי חגיגיות, כאילו ציפיתי כבר שלש שנים להגיע לשם, והחדר היה בדיוק כמו שהיה צריך להיראות חדר שמחכים לו שלש שנים. עמד בו פסנתר. נדמה לי (ואני לא נשבעת על זה) שפסנתר כנף. על הרצפה היו שטיחים צבעוניים שכמותם היום לא תמצאו בשום בית ספר, אנתרופוסופי או מה שתרצו. ישבנו על ספסלים לאורך הקירות.

השאלה הראשונה ששאל אותנו ארנון, מי מאיתנו שמע פעם מואזין קורא?

הצבעתי (הייתי היחידה) ואמרתי שאני.

הוא שאל איפה ולמה, ואמרתי שכיוונתי פעם את הרדיו (היו אז מכשירים עם חוגה והיה צריך לחפש תחנות, שמעתי מואזין ומתוך סקרנות המשכתי להקשיב. זה היה  חצי אמת. באמת כיוונתי פעם את הרדיו ושמעתי מוזיקה ערבית, אבל האוזן שלי לא ידעה להבחין מה שמעה ורוב הסיכויים שזה היה פשוט שיר ולא קריאה לתפילה.

אחרי השיעור קרא לי ארנון ואמר לי שיש לו שני מסלולים לתלמידים. במסלול הראשון, מי שעושה את כל החובות בשיעור יכול לקבל מקסימום 9. במסלול השני, מי שעושה דברים מיוחדים, מטלות נוספות, יכול לקבל 10. הוא הציע לי לעשות את המסלול השני, אם אני מעוניינת.שאלתי אותו למה הוא מציע לי את המסלול הזה, והוא אמר שזה מפני שטרחתי להקשיב למוסיקה שלא הכרתי, ושככה אני צריכה להתייחס למוסיקה.

כמובן שבחרתי במסלול הראשון, לא משיקול דעת, אלא מתוך רוך ורפיון.

למדתי מזה כמה דברים.

• המורה שם לב אלי, זו  הייתה הרגשה ממש טובה.
• המורה שלימד מוסיקה קלאסית וחשב שהיא פסגת היצירה האנושית, רצה שנקשיב למוסיקה ערבית, הוא גם לימד אותנו  על היתרונות של המוסיקה הערבית והסולמות הא – טונליים על פני הסולמות המערביים, כי אהב מוסיקה וכי רצה שנאהב ונבין שמה שזר לנו יכול להיות יפה. ובוודאי ידע שחלק מהתלמידים בבויאר שומעים מוזיקה ערבית בבית בין אם הם מצביעים ואומרים ובין אם לא.  בלי לדבר בצורה מסובכת ובו בזמן פשטנית, על "הדרה" ו"אחר" וכל מיני מושגים שאני כבר מזמן לא יכולה לסבול,  צריך לכבד יצירה אנושית גדולה, בכל מקום או זמן, וזו תכונה טובה שצריך לטפח.
• ציונים לא חייבים לשקף מה שקוראים היום "הישגים", אלא יכולים גם לשמש ככלי לטיפוח נטיות.
• איש קפדן וקשוח יכול להיות נדיב באופן לא צפוי.
• צריך להגיד מה שלא מצפים לשמוע ממך, כי דברים טובים יכולים לקרות בעקבות זאת.
• לא צריך להכריח בכל דבר, ואפשר לתת לבחור.  בחרתי להיות תשע ולא עשר, אבל אני עוד זוכרת את הפרק השלישי של התשיעית וגם את ההקשבה למוסיקה הערבית, שאולי הייתי שוכחת אם ארנון לא היה מראה לי שזה חשוב.

זה  סיפור קטן ויפה שסיפרתי מסובך וארוך בשל עייפותי הלילה.

לילה טוב, ארנון.

בגלל שאֲנָשִׁים הֵם בכלל קִירוֹת

אַתּ יְכוֹלָה לִשְׁבּור אֵת הָרֹאשׁ כְּשֶׁאַתּ מְנַסָּה לְהִכָּנֵס בָּהֶם

אַתּ מְחַשֶּׁבֶת פְּתָחִים. הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלָּךְ הִיא אַלִּימוּת

אֵינֵךְ מְכַבֶּדֶת אֶת בְּדִידוּת הַקִּיר, את הבטון  המר

אֵינֵךְ מְכַבֶּדֶת אֶת מְרִירוּת הַקִּיר, חוּצְ – פַּנִית

אִם לֹא הִגַּעְתְּ לְבֵית חוֹלִים עַד הַיּוֹם זֶה  נֵס

אין לי טראומות

אֵין לִי טְרַאוּמוֹת

אֲנִי לֹא פּוֹלִיטִית

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, זֶה נָכוֹן וְלֹא מְעַנְיֵן.

לְזִכָּרוֹן הַפְּרָטִי

אֵין

טְעֲנָה

הוּא דָּבָר רֵעַ שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת,

וְאֵין לוֹ חֲשִׁיבוּת.

מדרש קול באישה

וְלֹא שָׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת שִׁירַת מִרְיַם

וְלֹא חִילוּ אֶת פְּנֵי דְּבוֹרָה

רָחֵל וְלֵאָה לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא רַחֲמִים הָיוּ

וְלֹא לִקְּטָה רוּת וְלֹא הֵצִּלָּה אֶסְתֵּר

אֶלָּא רֶוַח וְהַצָּלָה עָמְדוּ לַיהוּדִים

מִמָּקוֹם אַחֵר וְלֹא אֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה רָאוּ, אֶלָּא שָׁמְעוּ

אֶת קוֹלוֹת הַמַּחֲנֶה הַטָּהוֹר, מְזַמְּרִים רָשֻׁיּוֹת וּגְאוּלוֹת

נָשִׁים, כְּפִי שֶׁשַּׁנִינוּ, לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא הָיוּ

מְשוּלוֹת  וּמִפְּנֵי הַיֵּצֶר וּמִפְּנֵי הַיּוֹצֵר הִסְתִּירוּ פָּנִים וּמִכָּאן שֶׁלֹּא בָּאוּ רַחֲמִים לְעוֹלָם

וְלֹא יָצְאָה בַּת קוֹל לֵאמוֹר:

אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים

שֶׁסּוֹפָם לְהִתְקַיֵּם

צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּגַן עֵדֶן

וְאֵין לָהֶם יֵצֶר הָרֵעַ

וּמוֹדִים לְשֵׁם כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ.

התנועה להחזרת השפיות לשפה

הצעה למילון:

במקום "צריך לשים להם גבולות" – "לפעמים צריך להגיד להם לא". או כל מילה שהופיעה במילון לפני היות בית הספר להורים של אדלר.

במקום "חרדתית" – "עצבנית", או כל מילה שהופיעה במילון לפני היות הפסיכולוגיה.

במקום: "משלב גבוה" – "שפה גבוהה" או כל מילה שהופיעה במילון לפני שהופיעה המילה "אוריינות" במובן החדש.

במקום "מותג": ספר, שיר, ספל, סיר, טחינה, אבקת כביסה, איש או אישה.

במקום "הדרה" – הוצאה, מחיקה, השפלה, אלימות, כל מילה שהופיעה במילון גם לפני הופעת תיאוריות של ביקורת תרבות באקדמיה.

הכלל הפשוט הוא לשמור על השפה האקדמית למאמרים ולדבר ולכתוב בשפת בני אדם בעיתונות ובמרחב הציבורי.

ולעניין לא לשוני: בכל זאת סבבה שכל האנשים במדינת ישראל חושבים שלנשים מותר לחשוק בגברים ככל העולה על דעתן, כי אף אחד לא מוחק את הפרצופים של גברים משלט או מזיז אותם לאחורה של משהו, וככה אנחנו יכולות להתבונן בהם כאוות נפשינו, השבח לבורא עולם.