כרוב מבושל עם צימוקים
אני כותבת כי אני רוצה לזכור את הסיפור הזה, לא המצאתי ממנו שום פרט.
אלכסנדר תמיר נולד בליטא לפני שמונים ואחת שנים, ובגיל אחת עשרה זכה בתחרות מוסיקאלית בגטו וילנה כשהלחין את השיר "פונאר".
פעם הוא סיפר, שכשהיה מחוץ לגטו, למד פסנתר אצל מורה טובה, אבל כשנכנס לגטו, למד אצל המורה הכי טובה בוילנה ואולי באירופה כולה. כל המוסיקאים הכי טובים היו בגטו.
אחרי המלחמה הוא עלה לארץ והמשיך לנגן. הוא ובת זוגו (המנוחה) ברכה עדן הופיעו בכל העולם, כנגנים ברמה בינלאומית.
הלוואי שכולנו נגיע לגיל שמונים ואחת כשמאחורינו שנים של יצירה כמו אלכס.
אלכס מנהל מרכז למוסיקה בעין כרם ופגש את זוהר כבר לפני שנים בקונצרטים שהוא מארח במרכז, שם הוא גם גר. לפני חודש הבאנו את הבנות לנמנם בקונצרט של שוברט בעין כרם, ואכלנו בהפסקה מרק, כי אלכס תמיד מבשל מרק וכולם אוכלים אותו בהפסקה של הקונצרט.
אתמול אלכס בא לאכול אצלנו. כולנו התרגשנו מאוד, כי אף פעם לא אכלנו ארוחת ערב עם פסנתרן בינלאומי, אמנם פעם אכלנו בשולחן ליד שלומי שבן ויובל שרף בארנה ואלה אבל זה לא בדיוק.
אלכס וברכה
אתמול אכלנו איקרה עם בצל, כי זוהר גדל במשפחה רומנית, ובנסיבות חגיגיות אנחנו תמיד אוכלים איקרה עם בצל. דיברנו על מה שחייבים לאכול בבית רומני, כי ככה זה ואין ברירה. אחר כך אכלנו סלט גזר עם פקאן סיני, ואלכס אמר שזה כבר יותר מזכיר לו את האוכל הפולני שהכיר מהבית. כן, זה צימעס אפנתי, אמרתי. אלכס סיפר שאמא שלו היתה מבשלת כרוב ומוסיפה לו צימוקים, וזה היה כל כך טעים. זוהר התפלא איך אלכס זוכר, בן כמה היה. אלכס חשב קצת ואמר שהיה בן שש, וגם אמר בחיוך ובתקיפות: זה היה טעים אז אני זוכר. מה שרוצים זוכרים. ומה שלא רוצים לא זוכרים.
מוסיקה ופוליטיקה
אביב שאלה איך אפשר לכתוב יצירות גדולות. אלכס הסביר שיש שני סוגים של מלחינים. הגאונים, שפשוט כותבים את מה שיש להם כבר בראש, ותיאר איך באך הכתיב יצירת מופת לבנו על ערש דווי. בכל פעם היה מכתיב את היצירה, אחרי כשעתיים מתעייף ונרדם, וכשקם היה שואל: איפה אנחנו? ואחרי כמה תוים המשיך להכתיב את היצירה כאילו לא קרה שום דבר.
אחרים, סיפר, כמו בטהובן, הסתובבו תמיד עם פנקס, כדי שלא ישכחו רעיונות וקטעי מוסיקה שעולים בהם ברגעים מיוחדים.
חוץ מזה סיפר על תלמידה של אלכס שחוקרת עכשיו בארה"ב עזבון גדול של משפחת פוייכטוונגר העשירה והמפורסמת. היא מצאה שקהילת יוצאי גרמניה בחוף המערבי של ארצות הברית חיה חיים פעילים ושומרת על התרבות והמסורת הייקית. משפחת פויכטוונגר הכירו את שנברג, סיפר אלכס. שאלתי אם יש מישהו שמקשיב לשנברג ונהנה מזה. עמית שאלה מי זה שנברג ומה מיוחד במוסיקה שלו. אלכס אמר שהוא היה מלחין שביטל את החשיבות של תוים אחדים על פני אחרים, וכדי לוודא שכל התווים שווי ערך, תמיד דאג שכולם יופיעו לפני שיחזור על תו אחד שוב. ככה יצר מוסיקה שאי אפשר לנוח בה. אבל יש אנשים שנהנים הנאה אינטלקטואלית להקשיב לו.
עמית אמרה שזה כמו במוסיקה של ימי הביניים, אז אנשים כתבו חידות במוסיקה.
כולנו התפעלנו משנברג שדאג לצדק החברתי בקרב התווים.
אחרי הארוחה אביב ניגנה קצת, למרות שהתביישנו כי הרבה זמן לא התאמנה על יצירות קלאסיות, ואלכס שאג בסוף כדי שניתן לילדה לנשום: את רוצה לנגן – אז תנגני!
בין הארוחה לקינוח שמענו על הצרות של הרוסים בזמן הקומוניזם וגם על הצרות הצרורות ששרת החוץ גולדה עשתה לאלכס כשניסה לנגן בשיתוף פעולה עם נגנים מברית המועצות. תפסיק עם זה, היא אמרה לו. תפסיק עם זה תיכף ומיד. זה מק"י! ואחר כך קראו לו לשב"כ והודיעו לו שאם לא יפסיק לא יקבל ויזה לארה"ב.
זו היתה תקופה שבה אפשר היה להשיג רק ויזה אחת לארה"ב לכניסה חד – פעמית, בזמן שלאלכס ולברכה עדן היה כבר אמרגן אמריקאי אבל הם לא יכלו לנסוע ליותר מסיור הופעות אחד, למרות שאלכס שמע בקולם של גולדה והשב"כ.
בשלש מילים
לקינוח אכלנו קרמשניט, כי זה מה שאוכלים אצלנו בהזדמנויות חגיגיות.
אחרי האוכל והקינוח זוהר ואני החזרנו את אלכס לעין כרם. פתאום התחשק לנו עוד קצת לבלות, אז ישבנו שם ושתינו וזוהר אכל קלצונה לקינוח הקינוח.
דיברנו על הרדיו, ועל ההבדל בין הרדיו של פעם והרדיו של היום. אלכס עובד שנים בקול ישראל, וגם זוהר עובד, פחות שנים אבל בכל זאת שנים בקול ישראל. אלכס סיפר על התכנית שהוא עורך ברדיו ועל הזוג שסיפר לו באחד הקונצרטים, שכל ליל שידור של התכנית הוא אצלם ב11 בלילה במיטה, ואחרי זמן קצר הבינו מה אמרו ופרצו כולם בצחוק.
אחר כך הוא סיפר על הישיבה שהיתה ברדיו עם מנהל הרדיו החדש.
כולם הציגו את עצמם בפני מנהל הרדיו וכשאלכס היה צריך להציג את עצמו, הוא סיפר שעבד ברדיו כמנהל מחלקה ומנהל רשת ובעצם בכל תפקיד אפשרי.
אני אגיד לך מי זה – אמר פתאום מישהו, ויצר התפעלות כללית – אתה יודע מי זה? זה ארבעה אחוז רייטינג*.
שקט כשאני מתה 