הכרתי את הנבל לפי גבו, שהיה מוטה בזווית טובה דיה כדי לבעוט באחרים. ביציבה שלו היתה מין תלונה ללא מילים על כך שהוא כפוף, ומכאן שגם  אסור לפגוע בו.

הרגשתי כאילו זו ההזדמנות שלי להבקיע שער נצחון באליפות העולם, אף על פי שאינני מבינה דבר בכדורגל. באותו רגע הייתי כנער ששיחק כל ימיו בין מדרכות לכבישים, וכעת הוא מוצא את עצמו בנבחרת עולמית, מוכן להבקיע בעיטת עונשין קובעת משחק.

הרמתי את הרגל לאט, אומדת את הכוח שעלי להשקיע בבעיטה. בתנופה אדירה פגעתי בדיוק בין הגב לאגן. הנבל השמיע צווחה דקה וחריפה, התגלגל קדימה והחל לבכות חרש.

זה היה הזמן הנכון בדיוק לתפוש את שלומית בפרק המר של ידה ולמשוך אותה איתי לריצה מהירה מחוץ למקלט.

שלומית רצה איתי, בקצב מהיר יחסית למישהי שנכלאה במקלט ימים רבים. עלינו בתנופה, כמעט קופצנית,  על האוטובוס מעט לפני שיצא מהתחנה, וכשתפשנו בעמודים כדי לא להיטלטל בסיבובים, היתה לי קורת רוח. פניה של שלומית האירו וקמטיהם הסתמנו בהם בבהירות רבה והולכת..שערה האפיר, ודמותה התעבתה מעט, לא באופן שיושבי האוטובוס יכלו להבחין בו, אך אני ראיתי. שלומית חזרה לציית לחוקי הטבע, רוחה שקטה.

מודעות פרסומת