על המקרה המחריד של האישה שהתעללה בעצמה.

כשאני עם עצמי בבית אני מאוד מחבבת את עצמי. כמו שהפולניות אומרות, הבעיה שלי היא חשיבה חיובית. אני אוהבת את הגוף שלי, נעים לי להרגיש שהבטן שלי מלאה, הכל טוב לי ולשמונים וחמישה קילו שלי.

כמו שאני אוהבת לשבת בבית מוקפת בעצמי, ככה אני שונאת לצאת מהבית כשאני שמנה. קודם כל, המכנסיים שהם לא טרנינג לא נוחים לי.

חוץ מזה, אני מרגישה את מה שכולם יודעים: שמי שרזה היא מוצלחת. זה לא משנה באיזה תירוצים יעטפו את זה – בריאות, שליטה עצמית – בסופו של דבר, מי ששמנה הפסידה ומי שרזה ניצחה.

מה שהייתי הכי רוצה להיות זו אישה בת ארבעים וארבע, שלא צריכה להתאפר כי יש לה עור פנים מצויין, שנראית תמיד מגניבה כי היא רזה ונראית טוב בג'ינס כמו בטרנינג.

זהו זה, בתור שמנה זה לא משנה כמה כולסטרול יש לי בדם או איזו פעילות גופנית אני עושה. זה לא משנה מה אני כותבת ומה אני תורמת לעולם. כל אחת יכולה לרחם עלי. במיוחד בגלל שאת כל השלוש עשרה קילו האחרונים העליתי בערך בחצי שנה.

זאת היתה חצי שנה נפלאה בחיים שלי, ומרוב שהיה נפלא לא רציתי להפסיק להנות מאוכל.

אז עכשיו אני רוצה להיות רזה, לא בשביל הבריאות כמו שרציתי פעם, ולא בשביל להחזיר לעצמי שליטה – כי שום דבר טוב לא קורה אם לא מאבדים קצת שליטה – אלא כדי שאצא לרחוב ואנשים יראו איזו מגניבה אני באמת.

בשביל זה הסכמתי להיכנס לתהליך שמנוגד לכל העקרונות שלי. קוראים לזה דיאטה, וזה דבר שנמנעתי ממנו ככל יכולתי בחיים שלי. היו תקופות שחייתי על תזונה נטורופתית וירדתי המון במשקל (ונראיתי מגניב) אבל זו לא היתה מבחינתי דיאטה. זאת היתה דרך לשמור על עצמי ולאכול בריא וכל זה..

למה אני לא חוזרת פשוט לתזונה נטורופתית? אה,  אני כבר לא בעניין של להיות בריאה. הצלחתי להשתכנע, מכל מה ששמעתי מהסביבה, שיותר חשוב להיראות מגניב, ותזונה נטורופתית היא משמעת קשה וארוכה, מרגישים מצויין ושבעים כל הזמן אבל צריך להתארגן עליה כל החיים, ואני עכשיו לא יכולה לעשות את זה. אני נואשת, אני לא בטוחה שאצליח אי פעם לרזות, ואני לא מוכנה שוב לפגוש אנשים שהכרתי מהתיכון ושהם לא יבינו איזה חיים מושלמים יש לי רק כי הם ספורטאים מגניבים ואני מורה שמנה.

אז התחלתי דיאטה. לא סתם דיאטה, דיאטת כסאח. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שאבחר לרזות ככה הייתי צוחקת לכם בפנים. זה לא מתאים לי. זה מנוגד לעקרונות שלי, בינהם, שיותר מסבל קטנטן בשביל להיות יפה יותר זה לא מוסרי (ומכאן התנגדות לניתוחים פלסטיים, מריטות שיער כואבות ועוד עניינים שמבחינתי הם אך ורק אמצעים להתעללות בנשים).

יפה אני כבר לא אהיה, אבל הדיאטה מבטיחה שארזה במהירות ובלי מאמץ בין עשרה לחמישה עשר קילו בארבעים יום, בזכות תרסיס פלא הומיאופטי שמדמה פעילות של הרמון הריון.

לדיאטה יש מליון חוקים. אני לא אסביר אותם כאן, רק אגיד שחיים על מעט מאוד קלוריות ובזמן הזה התרסיס אמור לשרוף שומנים מתוך מצבורים שקיימים בגוף, בלי לפגוע בשומן נחוץ ובלי להשאיר קמטים, סימני מתיחה..

איך בכלל הסכמתי להתחיל את זה? אמנם חשוב לי שלא יראו בי מפסידנית שמנה אבל עוד יותר חשוב לי לחיות, ליהנות, לאהוב את עצמי ואת העולם.

במבט לאחור אני יכולה להכריז שהופנטתי. מי שהמליצה לי על הדיאטה היא נטורופתית – קוסמת, מרפאה סינית בעלת קול רך ומלחש, שעושה דיקור יפני ומטפלת בי כאילו הייתי התינוקת הפרטית שלה כל פעם שאני באה אליה. היא שאלה אותי אם אני מעוניינת לנסות, ואני החלטתי, מתוך ייאוש ותקווה מעורבים,  שהדייאטה המטורפת הזו תהיה התחביב שלי בחודשיים הקרובים.

אז עברו שני ימי זלילה (שלב מוזר והכרחי לתחילת הדיאטה) או כמו שהם נקראים "ימי העמסה", שבהם העמסתי בעיקר שומנים בשביל הגוף שלי, כדי שיהיו לו מחסנים ליומיים הראשונים של הדיאטה, עד שיתרגל.

ההעמסה היתה כנראה נהדרת, מכיוון שהיומיים הראשונים עברו בשלום, פרט לעצבנות מטורפת לפני ארוחת הצהריים בסך הכל הרגשתי טוב והצלחתי לעמוד בתפריט הדרקוני, אחד האילוצים שלו הוא שלא תהיה בו אף טיפת שמן. (כן, גם לא תרסיס שמן. גם לא סבון גוף שיש בו שמנים.  זה מוזר עד כדי שהייתי חיבת לנסות). התפריט, צריך להסביר, מתאים לכל אנורקסית במצב מתקדם, אבל בזכות התרסיס שום דבר רע לא אמור לקרות לגוף ולנשמה שלי.

היום היום הרביעי לדיאטה, ואני גוועת מרעב מאתמול בצהריים. יש לי כאב ראש ואני שונאת את הדיאטה. סימסתי לנטורופתית שהפנטה אותי להסכים להרעבה הזו והיא המליצה לאכול מלפפונים בלי חשבון ולשתות הרבה, גם לעדכן אותה בהמשך. נשנשתי מלפפונים כאיללו אין מחר.

אכלתי ארוחת צהריים חביבה: חזה עוף בתנור (בלי שמן!) ועגבניות בתנור עם אורגנו ושום (בלי שמן).

במהלך הארוחה התפוצצתי, כי לפני הארוחה ואחרי תרסיס הפלא שותים שלש כוסות מים. אבל עכשיו עברו כבר עשרים דקות מהארוחה ואני רעבה כבמוצאי יום כיפור. אני לא יכולה לעשות שום דבר מועיל, אפילו לא לכתוב שירים – בינוניים או פחות – אז החלטתי לתאר את אומללותי בפוסט מצוי.

אני הולכת לישון. אומרים שאם לא ישנים לא יורדים במשקל בדיאטה הזו.

ואני נשבעת, שאם אני אמות מרעב, כלומר אמות ממש עם לוויה והכל, האשמה כולה על כל הנשים הרזות והיפות שעשו לי חשק להיות מגניבה כמותן. בקיצור, אני מתנערת מכל אחריות למותי הקרוב.

חלב וגפרורים

לאֹרֶךְ הַמִּדְרָכָה הָאֲפֹרָה

בּדֶרֶךְ לַמַכֹּלֶת שֶׁל כֹּהֵן,

נִמְשֶׁכֶת המנְּגִינַה

"לֹא לִשְׁכֹּחַ חָלָב וְגַפְרוּרִים"

פִּזְמוֹן הַיַלְדָה  שֶׁשָּׁרַה

בַּדֶרֶךְ לַמַכֹּלֶת שֶׁל כֹּהֵן,

פִּזְמוֹן שָׁכַחְתִּי מָה הָיִיתִי.

געגועים

אָבִיבָה, אֲנִי חוֹלָה

אֲנִי רוֹצָה לֶאֱכֹל מָרָק

גַם מְלָפְפוֹן

עִם גְּבִינָה לְבָנָה

וּשְׁתִי לַחְמָנִיּוֹת

לִשְׁתּוֹת תֵּה שֶׁלַךְ

שֶׁתְּכַסִּי אוֹתִי בִּשְׂמִיכָה

נְשִׁיקָה בְּמֵצַח אִם יֵשׁ לִי חוֹםֹ.

תַּגִּידִי לִי תִּשָּׁאֲרִי בַּבַּיִת וְתִלְבְּשִׁי חַם.

לָמָּה אַתְּ הוֹלֶכֶת יְחֵפָה

אָבִיבָה אֲנִי אֶעֱצֹם עַכְשָׁו עֵינַיִם וַאֲנַסֶּה לְהִזָּכֵר

שֶׁאָהַבְתּ אוֹתִי וְהִרְשֵׁית לִי לַחְלוֹת בְּשַׁפַּעַת

את אֵינֵךְ וְגַם אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן אֵינֶנִּי.

פוליטיקה של אחריות

אפשר לשבת בשיחות סלון ולדבר על כמה שכולם מושחתים / גזענים / שונאים…

אפשר לצקצק ולצקצק בלשון עד שהיא תהיה כחולה..

ואפשר כמובן לשקול לרדת מהארץ.

אבל אפשר גם להחליט שמה שחשוב לנו לשנות הוא בידינו.

לצורך העניין, כבר כתבתי בעבר על הצביעות שכרוכה בגינוי הגזענות בבית שמש (כעת זו קריית מלאכי) כשלמעשה המגנים עצמם גרים ביישובים או שכונות הומוגניות, ילדיהם לומדים במערכות חינוך הומוגניות, וכיוצא באלה..

אבל גם זה בבחינת צקצוק בלשון ולא פוליטיקה אקטיבית מתוך לקיחת אחריות.

הפשוט ביותר היה מבחינתי לעבור לגור בקריית מלאכי, ליד אתיופים.. אבל אני מודה שצעד כזה הוא לא לפי כוחי, אני אוהבת את ביתי היפה והגדול.

אני רוצה לצאת מביתי היפה והגדול ולגלות שבבית היפה והגדול שלידי גרים אנשים אחרים… אני לא רוצה לגנות גזענות, אני רוצה לפעול למען שילוב.

אם מגורים של אתיופים מולי (לא בשכונות נפרדות – זה לא נקרא לגור יחד!)  יביאו לירידת ערך הדירות, מה טוב! אז תהיה ליותר אנשים אפשרות לגור בבתים גדולים ויפים..

אבל כדי שיישובים מבוססים כמו מודיעין יתגייסו לקליטת אתיופים, צריך שראשי הערים ידעו שהתושבים כמוני רוצים בכך. וצריך לסבסד דיור כזה, כי הבתים במודיעין יקרים…

לכן יצרתי את קבוצת הפייסבוק גמאני רוצה שכנים אתיופים, ואני מזמינה אתכן להצטרף. וזה מה שכתוב בקבוצה:

בעקבות האירועים האחרונים הבנתי שאני רוצה שהעיר שלי והשכונה שלי יקלטו עולים אתיופים. כמובן שידם של עולים מאתיופיה אינה משגת לקנות דירה במקום שבו אני גר/ה, לכן אני מבקשת ממך להתגייס לבנייה או להקצאה של  דיור ציבורי מול ביתי / ברחוב שלי/ בבניין שלי שיהיה מיועד לקליטת עולים מאתיופיה.

בוודאי רצית גם אתה לקלוט עולים בשכונה / בעיר שלי, אך חששת מהתנגדות התושבים, לכן ברצוני להסיר כל ספק:

אני רוצה שעירי תתגייס למשימה הלאומית של קליטת עליה, אני רוצה שעולים מאתיופיה יוכלו לקנות דירה ממש לידי, לא בשכונה נפרדת ולא בערים אחרות, אם כתוצאה מכך ירדו מחירי הדירות ברחוב שבו אני גר/ה אשמח כי פירוש הדבר שאוכל לרכוש לילדי דירה בסמוך אלי, ואם לא- גם לא אצטער.

ברור לי שמשמעות הדבר היא שהארנונה שאני משלם/ת תגדל, כי השכנים האתיופים שלי אולי לא יוכלו להרשות לעצמם לשלם ארנונה בסכומים שאני משלמת, אני מתחיבת להסכים להעלאת תעריפי הארנונה אם יוקצו באמת לקליטת עליה או לכל מטרה ערכית אחרת, כמו מתן מקלט לפליטים על רקע הומניטרי, או קידום דו קיום בין ערבים ליהודים ביישוב שלנו.

זו פוליטיקה של אחריות, כי אנחנו לא אומרים – שהממסד יפתור את כל הבעיות, אלא אומרים – אנחנו מתגייסים לפעולה, ומוכנים לשלם מיסים למימון הערכים שלנו.

כי זה שורש העניין: לכל החלטה, לכל התמודדות או הימנעות מהתמודדות, יש מחיר. גם לצקצוק בלשון, לגינוי גזענות שאין מאחוריו כל מעשה יש מחיר.

וזו כתובת הקבוצה:

http://www.facebook.com/groups/222687944480026/

בואו בהמוניכן!

שיר אהבה

כַּמָּה פְּעָמִים צָעַקְתִּי עֲלַיִיךְ שֶׁאַת חוֹפֶרֶת

שׁוּב וַשׁוּב אַת שׁוֹאֶלֶת, מְעַנָה אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי רוֹצה לִכְתֹּב

מַקְרִיאָה לִי קְטַעִים מְשַׁעְמְמִים שֶׁלֹּא רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ

מבקּשׁת עֶזְרָה, מִתְלוֹנֶנֶת, מִתְעַקֶּשֶׁת

מְפַטְפֶּטֶת וַאֲנִי רַק רוֹצה לִקְרֹא rרק לִהְיוֹת עִם עַצְמִי

כַּמָּה אֶת חוֹפֶרֶת עַד שֶׁאַת מוֹרִידָה

אֶת הַשִׁיכְבְָה שֶׁאֲנִי צרִיכה

בַּשְּׁבִיל לְהיות אֲטוּמה וּמֵאֻשׁרת

וַאֲנִי מְוַתֵרת, נוֹתֶנת לַפִּטְפּוּט שֶׁלַּךְ

לְהִשָּׁמַע לְגַמְרֵי, לְשָׂמֵחַ אוֹתִי לְגַמְרֵי, לְגַמְרֵי.