געגועים

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִנְזִיפוֹת

לָאַשְׁלָיָה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה עוֹד לִלְמֹד

שֶׁקְמַטָי מִתְגַהֲצִים,

שֶׁאֲנִי  שְׁרִירִית וּצְנוּמָה,

וְהַמִּלִּים מִצְטָרְפוֹת לִדְבַר מָה שֶׁל מַמָּשׁ.

השפעת המילים

הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת מְאַכְזְבוֹת אוֹתִי –

הֵן אֵינָן מְשַׁנּוֹת.

(מָה שֶׁמְּלֻכְלָך – מְלֻכְלָך).

אַחֲרֵי שֶׁזֶּה נִקְבַּע, הַאִם נִתָּן לְתָאֵר,

מַהִי הַפְּעוּלָה שֶׁלַהֶן?

לְאֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִּים,

לְמִּישֶׁהוּ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי,

אוֹ למִּי שֶׁקָּרָא אוֹתָן בּטָּעוּת וּבְחַטָף,

הֵן אוֹמְרוֹת שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי כְּלַל בַּמְצִיאוּת –

אֶלָּא שֶׁאֲנִי יְצוּר מִלּוּלִי וְכָךְ נָעִים וְטוֹב.

מוסיקה תל אביבית

רז שמואלי (כל קשר בין המצולמות לבין המאמר מקרי לחלוטין, גם אם מצויין אחרת)

מדי פעם, למרות שזה כל כך לא נכון פוליטית, יוצא מישהו מהארון ומודה בשנאה שלו למוסיקה מזרחית. לפעמים הוא פשוט מודה בכנות שהוא לא סובל את זה, לפעמים הוא עושה רציונאליזציה ומביא טעמים אמנותיים, לפעמים הוא סתם פורץ בשטף של קללות.

הוא מתקבל בפרץ של גינויים (מוצדקים) על חוסר סובלנות תרבותית ועל עוד פשעים שאמנם ביצע, אחרת לא היה צריך להסתתר רוב ימיו בארון התקינות הפוליטית ולצאת ממנו רק כשהוא לוקח חומרים מסוכנים או מנסה לשווק משהו (אמנותי לעילא ולעילא).

ואני, גם אני רוצה לעשות מעשה אסור, להוציא את השנאה הטהורה שמקננת בליבי המושחת ולתת  דרור למילים. זה לא נעשה בעבר, אבל מישהו צריך לעשות את זה. ולחטוף על זה. ואני כל כך רוצה לעשות את זה. אני כל כך רוצה לחרף ולגדף מה שיקר לליבם של אנשים רבים – אני רוצה לכתוב על השנאה שלי למוסיקה תל אביבית.

למוסיקה תל אביבית יש מאפיינים מובהקים. הבולט בהם, הוא שירה דמוית אנחות חדר – מיטות.  זה אמור לתת אופי פרובוקטיבי למוסיקה ולמילים וכך להפוך למעשה אמנות מובהק. בפועל זה מביך, משדר נרקסיזם וילדותיות, כזו שלא יודעת שמה שארוטי הוא מה שמרומז, ושאבא ואמא לא מזדעזעים באמת מהרעיון שיש בעולם סקס, הם רק לא רוצים לדבר על זה ליד הילדים.

השני, הוא נימה נוגה ומדכדכת שהיא מספיק דקה כדי להישמע כמו זיוף, כלומר, העולם קשה ואיום, אני אומלל כל כך, כי.. (הוצאתי משכורת של חודש על הנעליים / הז'אקט הזה?).

השלישי, הוא מאנייריזם, אוסף של מחוות שלקוח מסצינה כלשהי שבמקור היתה נפלאה (וכנראה בריטית) ומה שנשאר ממנה זה רק המחוות והגוון הזה בקול שאומר: אני שר/ה גבוה, בתוגה וברגישות ומאנפפ/ת כאילו אני כל החיים מנוזל/ת, כי אני לא כמו כולם.

האמת היא, כמובן, שאני פשוט שונאת מוסיקה תל אביבית, כי כמו שאנשים שלא שמעו סולם א- טונלי לא יכולים לסבול סלסולים, אני, שלא שמעתי דיבור מתפנק וילדותי עד גיל מאוחר, חושבת שזה סימן מובהק לטמטום ולא רוצה לשמוע אותו במוסיקה שלי.

ועכשיו הרציונאליזציה, כי אי אפשר לשנוא בלב טהור, בלי להצדיק את השנאה:

מוסיקה תל אביבית מזוהה על ידי היומרנות שלה, הנסיון שלה להגיע לאמת על ידי כל מה שמזויף: ייחוד שגרתי, כאב משעמם, פרובוקציה שלא מרגיזה חתולות.

אני לא חובבת של קובי פרץ, אבל כשהוא שר הוא מנסה לשמח אנשים. יש אנשים שכותבים מוסיקה כדי להשיג כל מיני דברים, למשל, לנסח מה שחשוב להם, לבטא רגשות, לרגש, להזיז משהו, לגרום לאנשים להקשיב להם.. מוסיקה תל אביבית נכתבת כדי שמישהו יהפוך למוסיקאי. זו הסיבה הכי מטומטמת ומרגיזה ליצור אמנות.

כמו כל רציונאליזציה, גם אני יודעת ששלי מומצאת רק כדי לנמק למה האוזן שלי לא סובלת משהו שאחרים מתרגשים ממנו, אבל הייתי חיבת.

כמו כל פרימיטיב שונא תרבות, גם לי יש יוצאים מן הכלל. נגיד, אביב גפן, אמנם עושה מוסיקה תל אביבית, אבל טובה. אולי הוא העמיר בניון של המוסיקה התל אביבית?

אבל הנה דוגמה בלתי נסבלת, או, כמו שיהורם גאון ניסח את זה לפני, זבל שלא ברא השטן:

[אפרת גוש שתהיה בריאה ]

טוסקנה

עַל הַשֻּׁלְחָן – עֲרֵמָה שֶׁל נְיָרוֹת נַזֶּלֶת

בְּמִטָּה-עֲרֵמָה שֶׁל בְּגָדִים

אֲנִי לֹא עֲסוּקָה בַּנִּקָּיוֹן וַסֶדֶּר,

יֵשׁ לִי עִנְיָנִים אֲחֵרִים.

בִּזְכוּת הַקְּרוֹבִים אֵלַי אֲנִי לוֹמֶדֶת עַל זִקְנָה מְנַוֶולֶת

עַל בְּדִידוּת, עַל בֶּהָלוֹת פֶּרֶא…

.
דְּבָרִים עַל טוֹסְקָנַה אֲנִי יוֹדַעַת מִמָּה שֶׁכָּתַבְתּ וּמֵהַדִּמְיוֹן.

לָכֵן, כְּשֶׁבַּחוּץ קַר וּבִפְנִים כָּל הַמַּחֲלוֹת מְעֻרְבָּבוֹת,

אֲנִי גַם חוֹשֶׁבֶת עַל אַרְטִישׁוֹק, פְּרָחִים וּכְמֵהִין.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁבְּאִיטַלְיָה יֵשׁ רֹעַ מַחְלִיא, לְלֹא גְּבוּל,

אַךְ לֹא טִילִים וְלֹא פְּצָצוֹת, וְלֹא כָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁנִּמְאֲסוּ עָלַי כְּבָר.

משוררים נהדרים

צְּאוּ לִרְחוֹבוֹת

זוֹ מְחָאַת הַחַיִּים כְּנֶגֶד הַפַּחַד

צְּאוּ לַרְחוֹבוֹת מָחָר, כְּשֶׁתִּהְיֶה שֶׁמֶשׁ רַכָּה,

עִצְרוּ בְּמַעֲבָרֵי חֲצִיָּה אוֹ שַׁלְּמוּ חֶשְׁבּוֹן בַּבַּנְק, אוֹ קְנוּ לֶחֶם אָחִיד בְּמַכֹּלֶת

וַתְרוּ עַל מֶלַח, וַתְרוּ עַל סֻכָּר

אֶהֱבוּ אֶת הַשַּׁחַר אֶהֱבוּ אֶת עֵרָנוּת הַפַּחַד

אַחֲרֵי שֶׁתֹּאכְלוּ מַאֲכָלִים תְּפֵלִים

הוֹסִיפוּ מֶלַח וְסֻכָּר בְּכַפִּיוֹת גְּדוּשׁוֹת,

הקְשִׁיבוּ רַק לָרַעַשׁ הַנּוֹכח וְהבִּיטוּ רַק בּאֱמֶת

אֶהֱבוּ אֶת הַשֵּׁנָה וְאֶת הַכַּעַס,

אֶת הָרֶשָׁע וְאֶת עוּקְצוֹ

אֶת הָאֲדִישׁוּת הַחֲכָמָה

אֶת הַהִתְלָהַמוּת הַטִּפְּשִׁית

אֶהֱבוּ אֶת הַשִּׂנְאָה הַטְּהוֹרָה, שִׂנְאַת חִנָּם טוֹבָה,

אַתֶּם מְשׁוֹרְרִים.