רז שמואלי (כל קשר בין המצולמות לבין המאמר מקרי לחלוטין, גם אם מצויין אחרת)

מדי פעם, למרות שזה כל כך לא נכון פוליטית, יוצא מישהו מהארון ומודה בשנאה שלו למוסיקה מזרחית. לפעמים הוא פשוט מודה בכנות שהוא לא סובל את זה, לפעמים הוא עושה רציונאליזציה ומביא טעמים אמנותיים, לפעמים הוא סתם פורץ בשטף של קללות.

הוא מתקבל בפרץ של גינויים (מוצדקים) על חוסר סובלנות תרבותית ועל עוד פשעים שאמנם ביצע, אחרת לא היה צריך להסתתר רוב ימיו בארון התקינות הפוליטית ולצאת ממנו רק כשהוא לוקח חומרים מסוכנים או מנסה לשווק משהו (אמנותי לעילא ולעילא).

ואני, גם אני רוצה לעשות מעשה אסור, להוציא את השנאה הטהורה שמקננת בליבי המושחת ולתת  דרור למילים. זה לא נעשה בעבר, אבל מישהו צריך לעשות את זה. ולחטוף על זה. ואני כל כך רוצה לעשות את זה. אני כל כך רוצה לחרף ולגדף מה שיקר לליבם של אנשים רבים – אני רוצה לכתוב על השנאה שלי למוסיקה תל אביבית.

למוסיקה תל אביבית יש מאפיינים מובהקים. הבולט בהם, הוא שירה דמוית אנחות חדר – מיטות.  זה אמור לתת אופי פרובוקטיבי למוסיקה ולמילים וכך להפוך למעשה אמנות מובהק. בפועל זה מביך, משדר נרקסיזם וילדותיות, כזו שלא יודעת שמה שארוטי הוא מה שמרומז, ושאבא ואמא לא מזדעזעים באמת מהרעיון שיש בעולם סקס, הם רק לא רוצים לדבר על זה ליד הילדים.

השני, הוא נימה נוגה ומדכדכת שהיא מספיק דקה כדי להישמע כמו זיוף, כלומר, העולם קשה ואיום, אני אומלל כל כך, כי.. (הוצאתי משכורת של חודש על הנעליים / הז'אקט הזה?).

השלישי, הוא מאנייריזם, אוסף של מחוות שלקוח מסצינה כלשהי שבמקור היתה נפלאה (וכנראה בריטית) ומה שנשאר ממנה זה רק המחוות והגוון הזה בקול שאומר: אני שר/ה גבוה, בתוגה וברגישות ומאנפפ/ת כאילו אני כל החיים מנוזל/ת, כי אני לא כמו כולם.

האמת היא, כמובן, שאני פשוט שונאת מוסיקה תל אביבית, כי כמו שאנשים שלא שמעו סולם א- טונלי לא יכולים לסבול סלסולים, אני, שלא שמעתי דיבור מתפנק וילדותי עד גיל מאוחר, חושבת שזה סימן מובהק לטמטום ולא רוצה לשמוע אותו במוסיקה שלי.

ועכשיו הרציונאליזציה, כי אי אפשר לשנוא בלב טהור, בלי להצדיק את השנאה:

מוסיקה תל אביבית מזוהה על ידי היומרנות שלה, הנסיון שלה להגיע לאמת על ידי כל מה שמזויף: ייחוד שגרתי, כאב משעמם, פרובוקציה שלא מרגיזה חתולות.

אני לא חובבת של קובי פרץ, אבל כשהוא שר הוא מנסה לשמח אנשים. יש אנשים שכותבים מוסיקה כדי להשיג כל מיני דברים, למשל, לנסח מה שחשוב להם, לבטא רגשות, לרגש, להזיז משהו, לגרום לאנשים להקשיב להם.. מוסיקה תל אביבית נכתבת כדי שמישהו יהפוך למוסיקאי. זו הסיבה הכי מטומטמת ומרגיזה ליצור אמנות.

כמו כל רציונאליזציה, גם אני יודעת ששלי מומצאת רק כדי לנמק למה האוזן שלי לא סובלת משהו שאחרים מתרגשים ממנו, אבל הייתי חיבת.

כמו כל פרימיטיב שונא תרבות, גם לי יש יוצאים מן הכלל. נגיד, אביב גפן, אמנם עושה מוסיקה תל אביבית, אבל טובה. אולי הוא העמיר בניון של המוסיקה התל אביבית?

אבל הנה דוגמה בלתי נסבלת, או, כמו שיהורם גאון ניסח את זה לפני, זבל שלא ברא השטן:

[אפרת גוש שתהיה בריאה ]

מודעות פרסומת