הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת מְאַכְזְבוֹת אוֹתִי –

הֵן אֵינָן מְשַׁנּוֹת.

(מָה שֶׁמְּלֻכְלָך – מְלֻכְלָך).

אַחֲרֵי שֶׁזֶּה נִקְבַּע, הַאִם נִתָּן לְתָאֵר,

מַהִי הַפְּעוּלָה שֶׁלַהֶן?

לְאֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִּים,

לְמִּישֶׁהוּ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי,

אוֹ למִּי שֶׁקָּרָא אוֹתָן בּטָּעוּת וּבְחַטָף,

הֵן אוֹמְרוֹת שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי כְּלַל בַּמְצִיאוּת –

אֶלָּא שֶׁאֲנִי יְצוּר מִלּוּלִי וְכָךְ נָעִים וְטוֹב.

מודעות פרסומת