ביום ראשון נסענו לחופשה באילת. בצומת ספרים קניתי את "ספר העדר" של יצחק לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד  ועוד ספר שירה אחד פלוס אחד, שעליו אכתוב בהזדמנות אחרת, ב75 שקלים. ככה  שילמתי מעט מאוד כסף על שירה חתרנית וטובה, שירה מהנה. מה הטעם בכתיבת שירה פוליטית אם בסוף מי שמתענג עליה, ובזול, זאת  בורגנית בגיל העמידה שמסתכלת על ים סוף מהבריכה באורכידיאה?

כשהייתי נערה לא הבנתי למה יש כל כך הרבה קהל בורגני, ממוסד בהצגות של חנוך לוין, למה הם נהנים מההצגות האלה, ולמה חנוך לוין ממשיך לכתוב להם הצגות.

עכשיו, אני לא יודעת מה עוזר ליצחק לאור לכתוב שירים שאני אוהבת לקרוא. המילה אוהבת היא מילה מדויקת כאן. אני מאוד מאוד אוהבת את השירים של יצחק לאור. אני לא אצא להפגין נגד הגדר כי אני מפחדת מפיגועים וחושבת שהגדר עוזרת נגד פיגועים. אני לא אעבור לגור ברמאללה או בבית שמש כי נחמד לי ליד הקניון של מודיעין. אני נשואה לגבר. יש לי שתי בנות. אני מורה. אני מכוננת הסדר הקיים.

יותר מכולם שונאים אנשי השמאל הרדיקלי את מה שנקרא השמאל הציוני, בגלל שהוא מזוהה עם ההגמוניה האשכנזית – ציונית שהקימה את המדינה. אני לא יודעת מה התווית הכי נכונה בשבילי, אבל אני משערת ששמאל ציוני – סוציאליסטי זה הכי קרוב. אשכנזיה – ברור. אני ילידת ההגמוניה. אני מכוננת ההגמוניה. אוליגרכים, חרדים, מתנחלים, חברי לה – פמיליה, אף אחד מהם הוא לא מכונן ההגמוניה.אני לא טוענת פה טענה. אני מתארת מציאות תרבותית, כפי שהיא קימת בתודעה הכללית. לכן ברור שמי שמתנגד התנגדות עצומה למציאות ולסדר הקיים שונא יותר מהכל את מכונני הסדר הקיים: מכונני הסדר הקיים הם כנראה מי שמאמינים שיום אחד אולי תהיה כאן מדינה יהודית דמוקרטית. לאו דווקא בסדר הזה, שיתקיימו בה שיוויון ואחווה. או, כפי שחושבים המתנגדים לסדר הקיים, מי שמספרים את סיפור המדינה היהודית דמוקרטית כדי להצדיק את הגזל, את העושק, את אי השיוויון הלאומי, המעמדי. אני לא יכולה להעמיד פנים שאני לא רואה את הכוח של הטענה הזו.

בשנות העשרים שלי לא הייתי ציונית. אז התאהבתי בשירי יצחק לאור. פעם הזמנתי אותו לבית הספר בבית שמש לדבר עם תלמידים. מישהי שעלתה מצרפת שאלה אותי מי בא לדבר. אמרתי לה שהוא משורר ומבקר, שהשירים שלו פוליטיים. חתרנים. מה זה חתרניים? היא שאלה. תרגמתי לאנגלית. אבל זה לא דבר טוב? היא היתה מופתעת. אז הבנתי בפעם הראשונה שאולי לתאר מישהו כחתרן זו לא מחמאה אוטומטית, למרות שזה אופנתי. אחר כך יצחק לאור דיבר נורא מגעיל לתלמידים שדיברו איתו, כי הם שונאים ערבים והוא לא. מן סיפור עמוס עוז מתחדש, אבל מתוחכם. אבל זה לא מעניין הרשימה, כי העניין הוא השירים. אני רוצה עכשיו לעשות הפרדה, וגם זה, כנראה, לא אפנתי.

הדבר הכי בולט בשירה של יצחק לאור מבחינה פואטית היא חכמת השורה ובית. אם השירה העברית תחזור לחריזה ולמשקל, אני מקווה שאנשים ימשיכו לקרוא גם את השירים המוסיקליים והגאוניים האלה.

מי המשורר היחיד שיצחק לאור מקדיש לו שיר משטמה בספר? נתן זך. לכאורה בגלל השטויות המקושקשות (באמת קשקוש גמור, ויותר משתי מילים כאלה אין להקדיש לדברי שטות..) שנתן זך אמר על יוצאי אפריקה, אבל הזעם התיאולוגי בשיר שהולך עד זכור את אשר עשה לך עמלק קשור כנראה לעוד עניינים, שהשיר לא מפרש. אולי לעובדה שנתן זך הוכתר למשורר המוביל על ידי ההגמוניה הציונית – אשכנזית, ואי אפשר להסכים לזה, אפילו אם המסורת השירית, חיתוכי השורות וחכמת המוסיקה של השיר של יצחק לאור הן ממש זך. הקשקושים של נתן זך הם הוכחה לעוול ולרוע הטמון בהגמוניה.

אני אוהבת יותר את שירי יצחק לאור מאשר את שירי נתן זך, על אף הדמיון הפואטי שהולך ומתגבר עם השנים. אבל זה כבר סיפור אחר, עניין של גיל ומצב בחיים.

בעניין הסדר הקיים: "ספר העדר" כתוב על מציאות מדומה, שבה קיום מין מחוץ לנישואים או אפילו אהבה הוא מעשה חתרני כנגד סדרי החברה, בזמן שבמציאות שאני חיה בה רומנים מחוץ לנישואים הם המעשה שמאשר בצורה הכי טובה את הסדר הקיים.

אבל בעצם, המין מחוץ לנישואים הוא עניין סמלי, מן דימוי להתנגדות כלפי המצב הקיים, שהכי נורא במה שמתרחש בו זה שכרון הכוח וההתעללות בחלשים (זכור את אשר עשה לך עמלק)  אבל יש עוד הרבה דברים איומים בסדר העניינים כפי שהוא, וכל הספר חותר תחתם.

יש שירי מוות בספר, כלומר שירים שזוכרים את המוות או מספידים מתים. העניין הוא שחוץ מהעוולות שמתקיימות במציאות מידי אנשים, נניח חיילים או פוליטיקאים, יש גם מצב עניינים נורא שלא תלוי באף אחד, וזה המוות. ככה שיחד עם המישור הפוליטי מתקיים מישור קיומי ושניהם בלתי נסבלים.

המפלט משניהם הוא הפואטיקה, המוסיקליות, הרטוריקה החזקה, ההומור, המהלכים החכמים של השירים. ככה שכל אחת, אפילו אם היא הולכת ממש בתווך של העדר, וכלל לא מעוניינת לשנות את מהלכו, יכולה לאהוב את המפלט הזה. אני חושבת שבשביל יצחק לאור זה באמת פנינים לחזירים, שאני אשב בבריכה באורכידיאה ואקרא את ספר העדר ואוהב כל כך את השירים. אבל גם אני, שלא מפגינה בדרך כלל כי אני לא בטוחה שמה שרוצים להשיג יותר טוב ממה שיש, וגם אני עכשיו כבר כותבת על גבי המחשב הנייד בבית הגדול עד לגיחוך במודיעין, גם אני ואולי דווקא אני וכל הקהל הזה שהיה הולך להצגות של חנוך לוין בשנות השמונים, אבל לפחות אני, יודעת  שמצב העניינים הוא בלתי נסבל, ואולי רק בגלל מה שחשב לעצמו הרשל'ה בסיפור פשוט, שעיקר הצרה וכו'.. ובכל אופן, אני כל כך אוהבת את השירים בספר העדר, ומקווה שתקראו אותו בגלל שכתבתי לכן שכדאי.

משהו על השיר "כאן" שהבאתי, ולא רק שידבר בעד עצמו ויוכיח למהר ולקרוא: על השיר "כאן" אפשר להגיד הרבה: (וגם להתנצל על הפורמט הנורא שהצלחתי להביא לכאן) איפה יש אוכמניות, מה זה הדימוי הרומנטי של ספל תכלת, האם גרמניה היא כאן. אבל האמת, שהיופי של השיר ובעיקר של השורות האחרונות הופך את זה ללא רלוונטי. מה שחשוב זה שהגוף מטומטם, עקשן. וילדותי. ולילדים לא אומרים שאין פיית שיניים, או שאין באמת אוכמניות ולא חורש, או שגרמניה זה בכלל שם.