כשבדידות אינה פחד

לֹא בְּדִידוּת, אֶלָּא שִׁירָה לֹא

בְּדִידוּת, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁקּוֹרִים לַכָּל

לֹא צַעַר וְלֹא פַּחַד, אֶלָּא בְּרֵרָה

לֹא לְהַמְשִׁיךְ לִקְרֹעַ אֶלָּא לִתְפּוֹר בִּתְפָרִים קְטַנִּים מְאֹד לֹא

בְּדִידוּת אֶלָּא זְמַן הַאִם זֶה מוּבָן לַךְ הַאִם לַךְ זֶה מוּבָן.

פזמון האמצע באמת

הָאֶמְצַע בֶּאֱמֶת רוֹצֶה

בִּמְנוּחָה לֹא לְחַפֵּשׂ

חִיבָּה לֹא לְזַיֵּף

שִׁימְחָה לֹא לַשַּׁקֵר

יָפֶה בִּזְכוּת הַמְּבוּכָה

הוּא דֶּבֶק פְּלַסְטִי רַךְ

עַל נֶפֶשׁ מְתוּחַה

שֶׁשָּׁרָה לְעַצְמָהּ

דּוֹלֶקֶת וּזנוחה.

אֲוִיר

אַתְּ צְעִירָה וְחַיָּה אֲנָשִׁים

יָצְאוּ הַבֹּקֶר מֻקְדָּם לְקֻפְסָאוֹת

הָעֲבוֹדָה הַאִם הֵם הִסְפִּיקוּ לְהִתְעוֹדֵד כִּי אַתְּ נוֹשֶׁבֶת יְלַדוֹת

יוֹשְׁבוֹת עַל כִּסְאוֹת קָשִׁים וְהֵן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּחוּץ

לְחַלּוֹן הַמְּלֻכְלָך

אַתְּ מְחַכָּה לָהֶן אֲוִיר

אני סופרת עד שלוש

אֵינְכֶם יוֹדְעִים דָּבָר, אַתֶּם יְלָדִים בְּעוֹלָם,

צוֹרְחִים וְנוֹגְעִים בְּיָדַיִם דְּבִיקוֹת בַּכָּל

אַתֶּם מֵתִים יְלָדִים, אַתֶּם הוֹרְגִים יְלָדִים,

וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְדַבֵַּר דָּבָר אֶחָד שֶׁל טַעַם

אוֹ לַעֲמּוֹד זָקוּף

יְלָדִים דְּבִיקִים, לְכוּ לִישֹׁן, אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל אֶת הָרַעַשׁ.

 

אדם באלף

שְׁמֵּי רַעַל זוֹהֵר נִמְסָכִים

לְמִשְׁקֶּפֶת הַצּוּרוֹת בְּעוֹלָמְךָ

כַּסְפִּית מַבְהִילָה אֵת הָעוֹלָם

רְפָאִים מְשׁוֹטְטִים בֵּין שָׁמַּיִם לְגַעְגּוּעַ

גֻּלְגֹּלֶת הַיָּרֵחַ שָׁטָה כְּרוּתָה

אַף אֲנִי אָדָם בָּאֶלֶף הַמַּכִּירָה אֶת הַצְּלָב

אֵין בִּי שׁוּם עֲנָוָה אוֹ קְטַנּוּת רַק יְדִיעַת הַגֻּלְגֹּלֶת

הַיָּרֵחַ אֵינְךָ יְהוּדִי אַתָּה מַבִּיט יָשָׁר לַיֵּשׁוּת וְרוֹאֶה