ישעיהו ברלין כתב מסה על חופש שלילי ועל חופש חיובי. (נהוג לתרגם – חירות, אבל המילה חופש חביבה יותר בעיני) החופש מ.. והחופש ל…
אינטואיטיבית, היינו חושבות שהחופש ל.. ההגדרה החיובית לחופש: החופש לחיות חיים תבוניים, להשכיל וללמוד, לבחור בטוב.. כל אלה הם תיאורים רצויים יותר למושג חופש מאשר החופש מחובות, מכללים, מהגבלות, כלומר, מההגדרה השלילית של חופש. החופש לחשוב עדיף על החופש לישון, לא?
אבל ישעיהו ברלין מסביר שלא. שחופש שלילי עומד במרכז תפישת העולם הליבראלית – דמוקראטית, בזמן שחופש חיובי הוא תשתית העריצות.
כל חובב משטרים טוטליטריים, החל באפלטון וכלה ב.. נגיד סטאלין, יסביר שהוא כלל לא מדכא, בוודאי שלא גוזל חופש. הוא רק מאפשר לעם שתחת שלטונו – שלטון הפילוסופיה, שלטון הקומוניזם, שלטון הלאומיות, שלטון התבונה – לממש את עצמו ואת זכויותיו. זה אפשרי אם מקבלים את ההנחה שחופש חיובי, כלומר – חופש ל.. הוא עדיף על חופש מ.. במילים אחרות, אם מישהו יכול לכפות עלייך לחיות
- ישעיהו ברלין
חיים צודקים יותר, קרובים יותר אל האור, הרי שהוא כופה עלייך לחיות חיים של חופש, בזמן שאת, נשמה תועה, שוחרת החופש השלילי, מדמה לעצמך בטעות שהימנעות מתחושות לא נעימות או מחובות היא חופש, החופש האמיתי טמון בכפיפות לצו – האל, התבונה, העם. "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם / עבד ה' הוא לבדו חופשי" כתב יהודה הלוי והתכוון בדיוק לזה.
אני זוכרת את המאמר הזה כי בשנה הראשונה בחוג לפילוסופיה הייתי צריכה לקרוא מאמרים ולהגיב עליהם תגובה ביקורתית. זה מאוד משעשע שכסטודנטית בשנה הראשונה הייתי צריכה למצוא משהו פגום במאמר של ישעיהו ברלין. אני נכשלתי אבל המשימה הצליחה. אני זוכרת היטב את הטיעון, ואת הרושם העצום שלו. מאז, אני לא יכולה לזלזל בליברליזם. כל הסבורה שזוהי תפיסת עולם שטחית, ריקה, מוטב שתהרהר שוב בזוועות שהחופש החיובי המיט על האנושות. כפיה של המרת דת, אלימות פוליטית, דיכוי על כל סוגיו, כל אלה אפשריים בשני תנאים הפוכים – התבהמות מוחלטת, או שכנוע עמוק שמה שאת מביאה למדוכאים זה חיים של משמעות ששווים כל קרבן. לפעמים שני התנאים מתקיימים במקביל.
הנה מקור עמוק ומוצדק לשנאה לחופש הגדול: ים עצום של זמן, לא ממושטר, לא מנוהל, סכנה עצומה של טביעה במנות גדושות של תכניות טלוויזיה גרועות, בשעות ארוכות של בהיה במסכים, בשעמום ארוך, מציק, נורא. הולכים לישון לפנות בוקר, קמים בצהרים, הולכים למקרר, בודקים מה יש בו, חוזרים לטלוויזיה, למחשב, למקרר. הנוער חיוור, זועף, מסתגר בבית. הילדים הקטנים מתוסכלים, שואלים מה עושים היום, ולפעמים התשובה היא כלום. היום לא עושים כלום. קמים בבוקר, מבשלים קצת, רואים טלוויזיה, קצת מחשב, בוהים, רבים, מתפייסים או לא, אוכלים.
מה יוצא מזה? למי זה טוב? קיצרו את החופש רק בחמישה ימים. וצריך להעסיק את הילדים. וצריך לסבול את החום.
אני לא אעמיד פנים שאני לא מכירה את התחושות האיומות שיציאה משגרה טומנת בחובה. אני לא אעמיד פנים שכאמא לילדות קטנות אהבתי את החופש הגדול. יש אמהות שכן. אני לא.
אבל אני רוצה לכתוב קצת בשבח הבטלה. בשבח ה- בואו לא נתאמץ לקפץ מפעילות לפעילות, בתוך הבית או מחוצה לו.
בשבח האפשרות להישיר פנים מול הפנים החיוורות המיואשות של המתבגרת, ולא לעשות דבר. להשתעמם קצת ביחד, לבהות קצת לבד, להרשות שלא כל רגע בחיים יהיה מנוהל, מתוכנן, או כיף, או נסבל.
שיהיו גם רגעים של דכדוך, שממון מציק, בהיה.
- שעמום
לשאלה בשביל מה זה טוב? יש לי תשובה קצרה וארוכה.
התשובה הארוכה היא, שאי אפשר להבין את החשיבות והמשמעות של החופש השלילי בלי לטבוע בתוכו ולו מעט. אי אפשר להבין את המחיר שהחיים הדמוקרטיים גובים מן הפרט בלי לחוש את התסכול והחלל, שהם מנת חלקנו אם איננו מתאמצות למלא כל רגע במשמעות או בהישג נמדד. החוויה של הריק והתסכול חשובה כדי לבחור, בסופו של דבר, בחופש השלילי, בשל היותו תשובה לפונדמנטליזם, תשובה ללאומנות, אפילו תשובה לחומרנות.
ההסבר האחר אולי יותר פשוט. המלחמה המתמדת בריק, הצורך להפוך את החופש לחיובי, לחופש ל.. – חופש לשחות, להתעמל, לרקוד, לצייר, למחות, להפגין, לטייל, ללמוד שפות, חופש לפעול באופו בלתי פוסק, פעולה מתמדת, החובה להינות מהחופש כדי שהוא יהפוך להיות בעל ערך, החובה הקטגורית ליהנות מהחופש, היא מקור של אומללות. אומללות לילדים, שאינם יכולים לשאת ריק ותסכול, אומללות להורים, שעסוקים באיסוף חוויות ותמונות שיתעדו את כל הכיף הזה, שהוא בריחה מתמדת מההווה.
אני רוצה להציע לכן להרשות עקרונית לחופש הזה להיות בזבוז של זמן, ליהנות מבזבוז הזמן, ליהנות מהעובדה שאנחנו עדיין חיות בחברה המתירה בזבוז זמן. קנו חומרי יצירה וארגנו קייטנות הורים ולכו לבריכה ובקרו במוזיאון וטיילו בצפון. אבל השאירו זמן לבזבוז זמן, לחופש שלילי, חופש מ.. חופש משיעורי בית, ממבחנים, ממטלות, מפעילויות, מהצורך להיות פרודוקטיבית, חופש מזמן שהוא פרודוקטיבי, חופש מהצורך לחוש סיפוק, חופש מהצורך להיות שמחה.
טוב לשמוח, לבשל, לטייל, אבל כשלא מתאמצים נורא נורא, אז מתוך החופש לדכדוך, ללא – כלום, לריקנות, צומחת ריבונות, ריבונות פרטית, טובה מאוד.
חַלּוֹן / דליה רביקוביץ'
מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא,
שָׁנִים עַל שָׁנִים.
זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.
שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.
אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים
בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.
אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,
נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה
שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.
חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.
יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.
(מתוך "החלון", המופיע בכל השירים עד כה,
הקיבוץ המאוחד, 1995)
