השגעון בעידן התבונה – איתמר פיטובסקי

מתחוור לי שזה מה שאני אוהבת לכתוב: הספדים לאנשים שלא הכירו או זכרו אותי. נקרופיליה מוזרה.

איתמר פיטובסקי היה מרצה בחוג לפילוסופיה בשנות התשעים, כשנלחמתי חמש שנים בעצלנות שלי כדי להצליח לקבל תואר ראשון. כמה שיעורים שלא הגשתי בהם תרגילים ולא קיבלתי עליהם ציון, כמה שעות של ישיבה בקפיטריה, במקום כניסה לשיעורים. הוא נפטר ממחלה לפני שנתיים.

בזכות נסיבות מוזרות קרה לי כמה פעמים שישבתי בקפיטריה לשולחן אחד עם איתמר פיטובסקי. פעם, אני זוכרת, הוא דיבר בתמהון על אנשים שנוהגים במכוניות ששוות כמו בית. איזו הערה מקרית ולמה היא נחרתה בזכרוני, אני לא יודעת. מה כל כך מוזר או מרשים במרצה שאומר שהוא לעולם לא יקנה מכונית ששוויה כבית? אה, אם המרצה הזה כמעט אף פעם לא מדבר, וכשהוא מדבר הוא אומר כל דבר בקול נמוך שמבהיר שזו אמת כללית.

לאמת הכללית יצא שם רע מאוד מאז שנות השישים, ואני מחבבת אותה, זו אפילו רק לשון המעטה. אני מרגישה שזה קרב מאסף, אם האמת הכללית (ההיא שמדברת גם על חירות שוויון ואחווה, לא משהו אחר) תינצל – תינצל האנושות כפי שהיא צריכה להיות, ואם היא תיעלם –  ייעלם חזון הנביאים, מישעיהו ועד מרכס, ובאמצע קנט, איש מוסר בלתי אפשרי המתפעל משגב השמיים. אם תיעלם האמת הכללית, שהדבקות שלי בה היא תיאולוגית, אינני מתכחשת לכך, אם הרעיון התיאולוגי הזה ייעלם, ינצח הרע.

איתמר פיטובסקי אולי לא ראה עצמו כמייצג השכל הישר, שפלפולים סכולסטיים לא יסירו אותו מראייה נכוחה של דברים כפי שהם, אבל זה מה שהיה בשבילינו – גיבור השכל הישר בקרב הפילוסופים של הר הצופים. מרצה חכם שאמרו עליו בשיחות קפיטריה שהוא בין ארבעת האנשים היחידים בעולם שמבינים את תורת הקוונטים. חברה שלמדה אז בטכניון אמרה לי שזה בוודאות מיתוס שלא ייתכן. אף אחד לא מבין את תורת הקוונטים. או שרבים מבינים? אני כבר לא זוכרת.

למדתי אצל איתמר שני שיעורים שעסקו בפילוסופיה של המתמטיקה ופילוסופיה של הפיזיקה, אחד מהם היה ה65 המוצדק ביותר בחיי, מעולם לא שמחתי יותר בציון שקיבלתי בקורס, כמו ה65 שציין בדיוק את מידת הבנתי בקורס של איתמר. הוא נקרא פיזיקה למדעי הרוח למתקדמים, ואני לא הצלחתי להתקדם בפיזיקה.

הערצנו אותו, מפני שדיבר מעט בקול נמוך וכל מה שאמר היה נכון.

פעם בכנס פילוסופי התנהל ויכוח עיקש אודות שאיפתם המטאפיזית של האלכימאים. מדוע ניסו האלכימאים לשנות את טיבעו של החומר? סביב השאלה הזו התקיים דיון ארוך, שעירב את הפילוסופיה הימי ביניימית, את המטאפיזיקה ואת התיאולוגיה. לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, בקע קולו הנמוך והשקט של איתמר: "הם רצו זהב".

איתמר פיטובסקי, התער של אוקהאם שלבש פנים וגוף בהר – הצופים. הזכרון שמתעורר עם המילים פחות פשוט ממה שהן מנסות לסדר: הרבה התקוממתי נגד העריצות הבלתי מתפשרת של המסקנות הלוגיות.  מהגיחות אל הכיתה הבנתי לחרדתי שקיימות  הוכחות באותות ובמופתים ששפה פרטית לא תיתכן.  לא אמרתי כלום, קראתי את שירי נורית זרחי כדי לרפד את החתך של התער של אוקהאם.

עם אולג החבר הפילוסוף השיכור שלי צחקתי על הנטיה האופנתית, האינטלקטואלית, שפשטה בשנות התשעים, לפסול אנשים ורעיונות בעזרת מילות הקסם: "לוגוצנטרי, פאלוצנטרי".  (כלומר, הולך שולל אחרי חשיבה לוגית, שהיא חשיבה גברית, יחידאית, אימפריאליסטית ואלימה, אחת מבין רבות אפשריות) הוקסמתי בגלוי מהגישה המעשית, הצנועה והמרגיעה של איתמר פיטובסקי, גם הוקסמתי בסתר מהראוותנות הלא ראציונלית והתאוותנית של רוכשי מכוניות היוקרה, של המורדים במהלך מחשבה ענייני ומסודר, מהמתנערים משיקולי חברה וכלכלה, מוסר ומהלך עניינים מציאותי.

בזמן שהבנתי שאני עומדת מול ברק שקשה לי לרדת לעומקו, החותך פרדוכסים באבחה: "פונקציה עם גבול", (לפרדוכס של זנון) "שפה היא עניין חברתי", (לשאלת היתכנות השפה הפרטית) "אקספרסיביות היא לא יצירתיות" (לשאלת הדכאנות שבכתיבה בתוך גבולות ומוסכמות), נעתי בין רצון לקבל לעצמי את היכולת הזו, לחתוך ולהכריע, לנתח ולסיים במסקנה, לבין הרצון למרוד בשפה, בגברים, במציאות, בקשר שבין פעולה לתוצאה. זה נדוש, מאוס, בעיני, כמו בעיני מי שהייתי כשצחקתי: לוגוצנטרי. פאלוצנטרי.  זה מצחיק מפני שלהגיד פאלוצנטרי זה כמו להגיד כל הזמן זין בשפה גבוהה. זה כמו להגיד שזין זה רע. אתם מבינים לבד שזה מצחיק. וגם נכון. וגם מצחיק.

זה או דברים אחרים, לעולם לא אדע בדיוק, יש ביסוס מדעי לכך שאלה היו דברים אחרים, הביאו אותי, אחרי שנים ספורות, להיות במצב פסיכוטי. ושוב. ושוב. באופן פיזי ומובהק הבנתי שחיי ממש, לא כמטפורה, תלויים באפשרות שלי להתייחס לחשיבה מדעית ואקדמית כבעלת תוקף.

אני מכירה אנשים אחרים, שהיו, כמוני, במצב פסיכוטי, אבל חשבו שהגבול בין שגעון לשפיות הוא מטושטש ונקבע על ידי נורמות חברתיות. זו לא היתה תשובה מספיק טובה בשבילי. ההבדל בין שגעון לשפיות היה חד משמעי, ביולוגי, חומרי, ממשי וניתן לריפוי רק באמצעות קבלה של יסודות החשיבה המדעית: ההתאמה הקבועה בין סיבה לתוצאה, הקשר בין פעולה לתוצאותיה, ההבדל הברור והלא מעורער בין פנים לחוץ. פעם חשתי שכל מחוה בעולם תלויה בתגובותי. אין לי דרך להסביר איזו תחושה קשה ובלתי נסבלת היא זו. אני רק יכולה לספר לכם, שאילו הייתם חשים כמוני, הייתם מבינים שהיחס לשיגעון כתופעה תרבותית הוא לא אופציה. אני לא אומרת שזה לא נכון, אני אומרת שזו לא אופציה. אנשים היו ניגשים אלי ואומרים: איזה אומץ יש לך להתפרק. הם דיברו על הפנטזיה שלהם לגבי שיגעון – מה זה להשתגע בפנטזיה של הנוירוטי? כל אחת וכל אחד חושבים ששגעון הוא מרד במציאות, או כמו הקלישאה, בריחה ממנה. קראתי את זה בעשרות מאמרים. רובם פמיניסטים.

אך לי לא היתה בחירה וגם לא מרדתי במציאות. המציאות מרדה בי. ברחה ממני. היא אמרה לי: עכשיו אין בי חוקים. את יכולה לחיות ככה? לא יכולתי. זה היה מתיש במידה שקשה להסביר, רע באופן יבש ומשתק, אנשים שהביטו בי חשבו אולי שאני חלשה, או מוותרת. הם לא ידעו שאני מנסה לעצור שטף של מחשבות ותחושות שאין להן מסמנים בשפה. אמרתי את המילים הכי קרובות, כמו – משעמם לי, או – קשה לי לשבת במקום אחד, אך הן היו רחוקות מאוד מהמציאות שחוויתי, מרחק שלא יכולתי להסביר, בפרט לא לעצמי, הייתי עייפה מדי.

אבל אני כן יכולה לספר על זה, מפני שריסנתי אותה, ארגנתי אותה מחדש, במהלך שארך שנים. מפני שהתחלתי בקבלת הרעיון שיש סיבה ותוצאה, ואם כך, ניתן לקחת תרופות, ויש להן השפעה, וניתן לשוחח עם הזולת, גם אם היא לא מבינה כל דבר או הוא לא יודע מה באמת קורה, ולכך יש השפעה רבה עוד יותר, ואם כך, ניתן להתקין את העולם מחדש, להשיב את גלגל הזמן על כנו.

אני רק רוצה שתדעו עכשיו, שאני כבר בעצמי נהייתי איתמר פיטובסקי.

בקלות תזהו בי את הכתפיים הרחבות, את הצוואר הקצר ואת הגמלוניות של הפרופסור המנוח והנחמד.

אני מגיבה בפסקנות למשמע דיונים ארוכים. אני מציעה תמיד את הפתרון הקצר והנכון. אני משתמשת בטונים נמוכים ומרגיעים, שפירושם, שאני יודעת מספיק כדי להכריע. כשאני נבהלת מהמרד של המציאות אני מסדרת אותה מחדש  במושגים שלמדתי. אני מדמיינת שאת כל המציאות ניתן לארגן בשתי קבוצות של דימויים: פונקציה ניתנת לחישוב. פונקציה שאינה ניתנת לחישוב.

ובזמן שאני מפטפטת אני אומרת לעצמי בקול נמוך: די.

מודעות פרסומת