יש לי הספריה היפה ביותר בעולם. אם אצליח אצרף תמונות כדי שתדעו שלא המצאתי. ובספריה שלי ספרי פלא.

אפלטון, ניטשה, ויטגנשטיין, קאנט, פוקו, קריסטבה, רולאן בארת, רונית מטלון.

יונה וולך, לאה גולדברג, נורית זרחי, יאיר הורביץ, דן פגיס, זלי גורביץ', יצחק לאור, שירת ימי הביניים.

יואל הופמן, טוני מוריסון, נטליה גינצבורג. ש"י עגנון, שלום עליכם, וולפגנג בורכרט, פלאנרי אוקונור, רונית מטלון.

חנוך לוין, שייקספיר, סופוקלס.

שמונה פרקים להרמב"ם, פרקי אבות, הקוראן, הברית החדשה, התנ"ך, סידור תפילה, מחזור לימים נוראים.

ניל פוסטמן, ס. ניל, יאנוש קורצ'אק.

המסע המופלא של נילס הולגרסן ואווזי הבר, הלב, דירה להשכיר, נשים קטנות, סופי הקטנה, מרובינזון קרוזו עד לובנגולו מלך זולו, עיר קטנה ואנשים בה מעט, צריף קטן, התיבה המזמרת, אמיל והבלשים, טוסברהינדי הגיבור.

חלק מהספרים האלה מתו: השאלתי ולא חזרו, אבדו מסיבות אחרות, אבל הם כמובן עדיין שלי.

מי שלא קוראת חושבת בטעות, לפעמים, שספרים אינם חומר. אבל מי שאוהבת לקרוא, יודעת שספרים הם חומר.

קודם כל – הריח. משהו שאי אפשר לקנות בחנות ספרים, ונמצא רק בספרים שגנבתי לאורך השנים מבית הורי או קניתי בחנויות לספרים משומשים.

שנית, הטיפוגרפיה.  אותיות כהות ועבות, אותיות מנוקדות, שחור עמום של צבע צהבהב, אותיות גבוהות וחדות, אותיות בהירות, חללים לבנים מבהיקים.

שלישית, הקריאה.

במדפים גבוהים מאוד אני שומרת את הביסלי והבמבה: כל הספרים שאני שונאת, מכיוון שבניגוד לאוכל אני אסטניסטית של ספרים, אבל אולי מישהו יקרא, כי הם זבל טעים לחיך לא מפותח, וכדי לאהוב אוכל צריך לאכול, אז כדי לאהוב לקרוא צריך לקרוא.

אני קונה את הספרים כמו אספן עתיקות ששודד יורשים טפשים: במחירים נמוכים,  כפנינים יקרות שמתגלגלות על דוכנים בשוק. אם הצלחתי לקנות ספר של פרויד בעשרים וחמישה שקלים, וזה קל מאוד, קל מאוד, תחושת השחיתות והשפע שמלוות את הקניה דומות, כנראה, להנאה של ברון פשע שלוגם שמפניה בלימוזינה.  אני גונבת אוצרות במחירים מגוחכים. קונה יהלומים בזכוכיות, אם תרצו. אני הקולוניאליסטית של הספרים, האדם הלבן במרחבים הבתוליים של אפריקה המלאה בזהב ואבנים טובות, ואני בוחרת לעצמי נכסים תמורת זכוכיות. אלכס אפשטיין ישנא אותי, אבל כמובן שזה רק אחד התענוגות הלא מוסריים שלי.

אני מסרבת לקנות זכוכיות תמורת זכוכיות. לא רוצה למלא את הבית ברבי מכר מבריקים, שתכנם מענג כמו הכריכה שלהם.

כשמישהו מכניס לי ספר כזה הביתה: זוהר שהתלהב ממבצע ארבע במאה, מתנות משוחרי טוב… אני מתבאסת. ממש. כי אני לא אוהבת לזרוק ספרים. אז אני בודקת אם אפשר להעלות אותם (הם תמיד נכנסים אלי הביתה בחבורות) למדף העליון של הביסלי והבמבה. אבל אני מחכה להזדמנות להוציא אותם מהבית. כמו פסל גדול מכוער שדודה הביאה במתנה ויושב באמצע הסלון, עד שמישהו יעשה חסד וישבור.

אני לא נכנסת יותר לסטימצקי ולצומת ספרים, כי אני רואה בהם ביסלי ובמבה בכל מדף. קונה דרך הרשת, או בתמיר ספרים, או באקדמון. מפני שגם הם מוכרים ספרים בזול, אבל יש בהם ספרים יותר טובים. כמו נטורופתית שקשה לה לראות אנשים מנסים לאכול מזון בריא ומבססים את התזונה שלהם על גבינה כחושה ועל שניצלים מעובדים של טבעול, קשה לי לשמוע אנשים שמייחסים חשיבות עצומה לקריאה ומחזיקים בבית רבי מכר גרועים.

אני טהרנית, סנובית, חומרנית.

הספרים הכי אהובים עלי הם ספרים שחוקרים רוע: השטן במוסקבה. אדם טוב קשה למצוא, פרידה מברלין, מוצרט הקטן שלנו.

אני אוהבת את הספרים שלי כפי שהילד אוהב את הצעצועים שלו, בטפשות, בעקשנות.

ואני משכנת אותם בחדר משלהם, עטופים בעץ תכלת, מול ירוק מבהיק שנשקף אליהם מהחלונות.

ומערימה ערימות מבולבלות של ספרים ליד המיטה, בסלון, בשירותים.

אני רוצה להפציר בכל חובבי הכתיבה. ספר הוא חפץ. הוציאו ספרים טובים. ספרים גרועים הם עלבון חומרי. כתבו ספרים טובים.

פעם, כשכתבתי משהו דומה, מישהו כבר אמר לי: חיה, אין טעם בקריאות העידוד שלך.