קראי את גני תל אביב התלויים

תגיות

אלי הירש, לאה גולדברג, שירי קינה, שמואל הנגיד

באנתולוגיה קטנה מאוד בה אספה שירי אהבה, הוסיפה לאה גולדברג אחרית דבר, ובה היא מספרת כי האוהב שצייר את צל אהובתו בחול, היה, לפי אגדה סינית עתיקה, האמן הראשון.

אולי השירה אינה, כפי שסברו אחדים, ביטוי חד – פעמי וקולע, או מיטב המילים במיטב סדרן, או אולי שירה אינה בעיקרה תמונות לשון וצירופים מטפוריים, אולי שירה היא בעיקרה חזרה מקוננת?

אהבה שנכתבת, היא בעיקרה אהבה שאבדה – זה רעיון עתיק. אוהב מצייר את אהובתו בחול. ציור פשוט של דבר פשוט.

יותר אי אפשר לכתוב הכללות אוניברסליות. ניסיון להסביר מהי שירה, מהי אמנות, מהי אהבה, להעמיד אותן על עקרון אחד, יחיד, עיקרי, הוא כובש, פולש, אלים. לכן דמיינו שמה שנכתב כאן הופך לפרפר, שזו דמותו לרגע: שירה היא חזרה מקוננת. חזרה מקוננת היא שיר.

האהובה נעדרת, צילה צוייר בחול. ואז נמחה. כי החול הוא רך, ואינו שומר עקבות.*

גני תל אביב התלויים הם תמונה עצובה. יופי שאבד, שנעדר. הם אסופה של שירי קינה, משום שדן דאור מת. הם אינם שירי קינה, משום שאין בהם קדרות שמגולמת בשירי קינה של משוררים עבריים, משמואל הנגיד ועד שמעון אדף. הם שירי קינה בהירים.

בגני תל אביב התלויים יש מן התענוג של הקרבה ברוח, מן התענוג של הכתיבה, מן התענוג של החזרה. זו לא גנות, זה שבח. ליתר דיוק – אלה הן הוראות הפעלה. את הגנים התלויים של תל אביב צריך לקרוא מתוך התפעלות והנאה, אפשר גם בבכי, אך לא בחזרה קטטונית, קהה, שמעמעמת רק מעט תחושות בלתי נסבלות, יש לקרוא אותו כגעגוע אל תענוג, חזרה של התרפקות.

גני תל אביב התלויים חוזרים על קווי המתאר החוליים של דן דאור, חוזרים – לפעמים באופן מגושם, על הנסיון לכתוב על האהוב, חוזרים על מתווי שירים שלמים של לאה גולדברג ושל רחל, על נוסחאות כתיבה עתיקות, כמו אקרוסטיכון, חזרות נעימות, מעודדות, קלות, מתנגנות. חזרות בהירות, מאחות:

בעקבות רחל

וְאוּלַי לא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם?

וְאוּלַי

מֵעוֹלָם לא טִפַּסְנוּ לָהָר לְהַשְׁקִיף

אֶל תְּכֶלְתָּם שֶׁל גַּגּוֹת בַּגַּיְא?

מֵעוֹלָם, מִמִּרְפֶּסֶת חֲשִׁישׁ שֶׁהִזְהִיב

כִּנְטוֹת יוֹם

לא צָפִינוּ בְּגָנֶשׁ מֻשְׁלָךְ אֶל נָהָר

וּמַפְלִיג עַל גִּגִּית חֲלוֹם?

מֵעוֹלָם לא טָהַרְנוּ בְּאוֹר תֵּל אָבִיבִי

בָּהִיר

שֶׁל יִפְעַת יְדִידוּת… הוֹ, רֵעִי מִשֶּׁכְּבָר,

לא אוּכַל לִכְבּוֹש בֶּכִי בְּשִׁיר.

בתוך השירים מפציעה לרגעים התרוננות שמוצאת מה שאבד, מה שאהוב, מה שפרטי.

למשל, פרח לב הזהב, דימוי ראשוני לאהבה, מוטמן בתוך מילים זרות, נוסכות קסם:

שׂממית

סִפַּרְתָּ שֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ לְמָקוֹם רָחוֹק

אַךְ לא שִׁעַרְתִּי שֶׁתְּאַחֵר לַחְזוֹר.

שָׁמַעְתִּי שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁנָּסַעְתָּ אֵלָיו

נוֹטְעִים פִיקוּסִים מַמָּשׁ כְּמוֹ פּה

גּוֹזְמִים שִׂיחִים שֶׁל לַנְטָנָה וַהֲדַס

וְעַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים מְלַבְלְבִים עֲצֵי פְרַנְגִ'יפָּנִי.

אָז נוּ, תַּעֲשֶׂה טוֹבָה, כְּשֶׁתַּחְזוֹר

תִּזְכּוֹר לְהָבִיא לִי פֶּרַח לָבָן זָהוֹב?

אוֹמְרִים שֶׁפִּרְחֵי הַפְרַנְגִ'יפָּנִי שָׁם

יָפְיָם וְנִיחוֹחָם לא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה.

תַּחְשׁוֹב אֵיזוֹ נַחַת תִּהְיֶה לַשְּׂמָמִית

שֶׁבָּקְעָה כְּשֶׁנָּסַעְתָּ וּמֵאָז מְקַנֶּנֶת

בְּמַדַּף הַצְּלָמִים בְּבֵיתִי כְּשֶׁאוֹשִׁיט

לְאַפָּהּ אֶת מִנְחָתְךָ הַלְּבָנָה זְהֻבָּה.

הִיא תִּשְׁאַף מְלוֹא רוּחָהּ הַכְּסוּפָה

אֶת יָפְיוֹ שֶׁל שׁוּבְךָ בִּדְמוּת פֶּרַח.

כך כותב שמואל הנגיד לאחיו המת:

הֲיָם בֵּינִי וּבֵינֶךָ / וְלֹא אֶטֶּה לְחַלוֹתְךָ

וְלֹא אָרוּץ בְּלֵב חָרֵד / וְאֵשֵׁב עַל קְבוּרָתְךָ?

אֱמֶת, אִם אֶעֱשֶׂה כָזֹאת / אֱהִי בוֹגֵד בְּאַחְוָתְךָ!

אֲהָה, אָחִי, אֲנִי יוֹשֵב / עֲלֵי קִבְרָךְ לְעֻמָּתְךָ

לְךָ מַכְאוֹב בְּתוֹך לִבִּי / כְּמַכְאוֹבִי בְמִיתָתְךָ.

וְאִם אֶתֵּן לְךָ שָׁלוֹם –  / וְלֹא אֶשְׁמַע תְשׁוּבָתְךָ,

וְלֹא תֵצֵא לְפָגְשֵׁנִי / בְּיוֹם בּוֹאִי לְאַדְמָתְךָ,

וְלֹא תִשְׂחַק בְּקִרְבָתִי / וְלֹא אֶשְׂחַק בְּקִרְבָתְךָ,

וְלֹא תִרְאֶה תְמוּנָתִי / וְלֹא אֶרְאֶה תְמוּנָתְךָ,

לְמַעַן כִּי שְׁאוֹל בֵּיתְךָ / וּבַקֶּבֶר מְעוֹנָתְךָ –

בְּכוֹר אָבִי וּבֶן אִמִּי, / שְׁלוֹמִים לָךְ בְּאַחְרִיתְךָ,

וְרוּחַ אֵל תְּהִי נָחָה / עֲלֵי רוּחָךְ וְנִשְמָתְךָ!

אֲנִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, כִּי / בְּאֶרֶץ סָגְרוּ אוֹתְךָ.

וְאָנוּם עֵת וְאִיקַץ עֵת – / וְאַתְּ לָעַד בְּנוּמָתְךָ,

וְעַד בּוֹא יוֹם חֲלִיפָתִי / בְּלִבִּי אֵשׁ פְּרִידָתְךָ!

הנגיד נפער מניגודים בינו לבין אחיו המת. מכיוון שאינו יכול לאחות אותם, הוא מזכיר אותם שוב ושוב. החזרה הקטטונית של הקינה האפלה. האש היא חלק מן הקינה האפלה. החזרה האפלה. תגובת השיגעון ליסוד שאי אפשר להכיל, התנגדות למציאות שאי אפשר לסבול.

גני תל אביב התלויים מונה שוב אותם פערים. המת והחי משני צדדים. לפעמים, זה כמעט שורף באותה מידה: כן ולא, הולך ונשאר, שוכב ויושב, מת וחי, מרחק ופגישה, הניגודים נמנים, אבל מתרככים בעזרת חזרה על מילים של גולדברג (תוף בודד); מה שהיה בלתי נסבל, נהיה יפה, נחמת המוכר, נחמת הנעים:

שלום לך ידיד
שָׁלוֹם לְךָ יָדִיד. אֲנִי נִפְרָד
וְלֹא נִפְרָד, כִּי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת.
אַתָּה נָשַׁרְתָּ וַאֲנִי נִשְׁאָר
כְּשֶׁלֶד שֶׁל אִילָן מֻכֵּה שַׁלֶּכֶת.

שָׁלוֹם לְךָ יָדִיד. אֲנִי נִפְרָד
וְלֹא נִפְרָד, כִּי לֹא תּוּכַל לָלֶכֶת.
אַתָּה שָׁקַעְתָּ בִּתְלוּלִית עָפָר,
עַל שֶׁמֶשׁ יָפְיְךָ רַגְלִי דּוֹרֶכֶת.

שִׁירִי אֵינֶנּוּ שִׁיר, הוּא תּוֹף בּוֹדֵד
אוֹבֵד בַּחֲשֵׁכָה כִּשְׁבִיל בַּיַּעַר,
מִלִּים שֶׁהֻשְׁחֲלוּ בְּלֵב נִשְׁבָּר
עַל חוּט קִינָה נִקְרָע שֶׁל רִיק וָצַעַר.

שָׁלוֹם לְךָ יָדִיד, אֲנִי הוֹלֵךְ
וְלֹא הוֹלֵךְ, בְּבוֹא יוֹם נִפָּגֵשׁ
וּנְחוֹלֵל יַחְדָּו בָּאַחֲרִית
כִּשְׁנֵי צְלָלִים חוֹמְקִים בֵּין אֵשׁ לְאֵשׁ.

לא בטוח שזו אמת מדויקת, שכתיבתו של שמואל הנגיד אפלה, ושל הירש בהירה. שמשורר אחד מוכה יגון והאחר מתרפא במילים, או שניהם מוכי יגון, או שניהם מתרפאים במילים.

מתחשק ללכת אחרי היופי הפואטי, לעגן את הרושם במיתוס: גני תל אביב התלויים  אינם קינת אורפיאוס השב מן השאול ללא אוורדיקה, קרוע לגזרים. זה אורפיאוס המפתה בחלילו את קרברוס, בטוח שהמוסיקה תעציב ותרכך את הנוראה במפלצות. אולי זו לא קריאה שתופשת את כל השירים בספר. זו אמת לפעמים.

השיר האחרון שאני רוצה להביא מהספר, מובא כאן בצילום מתוך עיתון יומי, ידיעות אחרונות, חוזר על התהייה של שמואל הנגיד ועל התהייה המתגעגעת לדן דאור. הכתיבה הולכת על פני הפערים עד להתרפקות:

* את הדימוי של כתיבה בחול גנבתי כתינוק מתוך עריסה, מדבריו של רועי גרינוולד על אבות ישורון.