תגיות

, , , , , , , , ,

תמונה

.
אנחנו מתנגדים למעשים או למילים של יוצרים, ותוך כדי כך מציינים מה ראוי בעינינו ומה מגונה בעינינו. זה טוב.
טוב שיש תירוץ בגלל אנשים שיוצרים מוסיקה או דברים אחרים, לדבר על מה שחשוב מאד – הכיבוש, הומופוביה, גילוי עריות.
.
(בפרשת וודי אלן הדחקה מפתיעה אותי מאוד – לא חידשו כעת שום דבר שלא היה ידוע לפני עשרים שנה – מה קרה פתאום שמכירים במציאות שהיתה גלויה גם קודם? אף פעם אל תזלזלו ביכולת של אנשים להדחיק… היא כנראה יותר חזקה מהטיפשות האנושית.)
.
טוב לדבר על דברים חשובים, לא טוב להתעלם מהיצירה בגלל שמי שיצר אותה או עשה אותה אמר או עשה דברים רעים, אפילו אם בתוכה יש דברים איומים.
בעצם, להיפך.
.
הרוע האנושי הוא כל כך מרתק, שבדרך כלל הוא מפרה את היצירה. חייבים שתהיה לנו ספירה של דמיון. מרוב "אלימות" ו"בריונות" ברשת, מרוב "אלימות מילולית", כבר אי אפשר להפריד בין מציאות לפנטזיה.
.
חייב להיות מרחב שבו אסור לפגוע, ולצידו מרחב שבו מותר לדמיין שאפשר.  מכר חכם שבוודאי כבר שכח שהכיר אותי אמר פעם, כשהתרבות האירופאית ויתרה על הרעיון שהגיהנום קיים, היא מימשה אותו על אדמת אירופה. חייב להיות מרחב שבו יש מעמד אחר למה שיש בו. חייב להיות מעמד של מציאות ומעמד של בדיון. בלי קשר לתוקף האונטולוגי של שני המימדים הללו, נחוץ שיהיה הבדל ביניהם.
.
חייב להיות מרחב שבו כנות ואגרסיביות הן לגיטימיות. אם זו לא האמנות, ואם זו לא הרשת, איפה זה יהיה ניתן?
המפעל התרבותי הראשון, הוא הבנת האדם, והמפעל שיוצא ממנו, הוא הבנת הרוע.
בתוך המפעל הזה, צנזורה מפריעה ומזיקה מאוד.
.
היפר – מציאות נוצרת כשמתנגדים לכל אי סדר, לכל דבר רע, לכל הפרעה. מה נבנה בהיפר – מציאות? על אדם. התנגדות לאנושי.
.
המפעל הראשון של התרבות הוא שימור האנושי.
.
מי שלא מוכנה לזהות את האנושי בקול של איל גולן ובמוסיקה של אריאל זילבר, או בשירתו של יצחק לאור,
יכולה להתעקש על כך. אין מה להגיד. זו זכות – להימנע ולמנוע.
.
אני לא מוותרת על דוסטוייבסקי, נבוקוב, ולא על שום יצירה אחרת. גם לא על זכותי להתנגד להם באמצעות יצירה. וגם לא על יצירות של נשים שמעלליהן הרעים עוד לא נודעו.
המחברת השישית ב"תחכמוני"- חיבור של יהודה אלחריזי, מספרת סיפור על אדם שהשיאו אותו במרמה לאישה מכוערת ועניה, והוא התנקם בה במכות רצח וברח.
כך מתאר חבר הקיני, הגיבור הליצן, השקרן האומן, את האישה:
.

"וָאַעַן וָאֹמַר:

תִּדְמֶה בְשִׁנֶּיהָ לְשֵן דֻּבִּים

אוֹכְלִים אֲשֶׁר מוֹצְאִים וּמַצְמִיתִים.

רֹאשָׁהּ שְׁחִין נִמְלָא וְעֵינֶיהָ

גוֹזְלִים שְׂשׂוֹן הַלֵּב וּמַשְׁבִּיתִים.

קוֹמָה כְּמוֹ חוֹמָה וְשׁוֹקַיִם

כִּשְׁנֵי עֲצֵי יַעַר מְכֹרָתִים.

וּלְחִי כְּפֶחָם רַק שְׂפָתֶיהָ

שִׂפְתֵי חֲמוֹר גֶּרֶם מְעֻוָּתִים.

צוּרָה כְּצוּרַת מַלְאֲכֵי מָוֶת

כָּל פּוֹגְעִים בָּהּ יִפְּלוּ מֵתִים.

.

וכך הוא מתאר את מעשיו אחרי שגילה את מלוא התרמית:

.

וְעָלְתָה חֲמָתִי בְּאַפִּי . וְלָקַחְתִּי שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפִּי . וְקַמְתִּי בַחֲצוֹת לַיְלָה . וְחָסַמְתִּי פִיהָ בְשִׂמְלָה . וְשָׁבַרְתִּי כָּל הַשְּׁבָטִים עַל גַּבָּהּ . עַד יָצָא עַל פִּיהָ דַם לִבָּהּ . וְקָרַעְתִּי כָל בְּשָׂרָהּ מֵעָלֶיהָ . וְהוֹצֵאתִי עַל גּוּפָהּ דַּם בְּתוּלֶיהָ . וְאָסַפְתִּי כָל הַבְּגָדִים אִתִּי . וְעָמַסְתִּי הַכֹּל עַל בְּהֶמְתִּי . וּבְטֶרֶם עֲלוֹת הַשַּחַר הָיִיתִי מִן הָעִיר רָחוֹק . וְעָזַבְתִּי אַרְצָהּ שְׁאִיָּה וְהִבּוֹק תִּבּוֹק . וְעָבַרְתִּי אֵת מַעֲבָר יַבֹּק . וְכָל הַיּוֹם הָיִיתִי בִיעָרִים שׁוֹכֵב . וּבַלַּילָה נוֹסֵעַ וְרוֹכֵב . עַד יָדַעְתִּי כִּי נִמְלַטְתִּי . וְהֶאֱמַנְתִּי כִּי נִצַּלְתִּי . אָז נָשָׂאתִי מְשָׁלִי וְאָמַרְתִּי:

בָּרוּךְ אֲשֶׁר יוֹם צַר נְצָרַנִי

וּבְרַחֲמָיו חֶסֶד גְּמָלָנִי.

יִצְרִי בְּיַד סִכְלִי מְכָרַנִי

אַךְ צוּר בְּחֶמְלָתוֹ גְּאָלָנִי.

אַחְרֵי אֲשֶׁר חַדְרֵי שְׁאוֹל בָּאתִי

בֶּטֶן שְׁאוֹל פָּתַח וְהֶעְלָנִי.

.

כשהייתי צריכה לכתוב עבודה בקורס שעסק ביצירות מימי הביניים, בחרתי במחברת השישית. המרצה נעים ההליכות והעדין, הביע את הסתייגותו מהחיבור, וכך היה ראוי שיעשה, כנראה, בהיותו גבר ובהיותי אישה. לעצמי, תמהתי – זה הרי סיפור. כשבכיתי בסרטים בערבים ביום שישי היו צוחקים עלי ואומרים לי – זה רק סרט. ואני לא הבנתי, הרי זה יכול להתרחש במציאות… עכשיו ההיפך, והעולם אומר – זה נורא, יש לזה קיום, ואני אומרת – זה סיפור. זה סרט. זה שיר.

כשרציתי לכתוב עבודה גדולה, רציתי לחקור את השירה של אורי צבי גרינברג. זה מה שכתב המשורר ב1930:

אין בין ההשקפות הפוליטיות שלי לשל אורי צבי גירנברג הרבה מן המשותף. אני מצטערת שאני מצינת זאת. זה אינו חשוב. המילים בעלות עוצמה, ואת העוצמה הזאת רציתי לחקור. מפני שמעניין לחקור את ההשפעה של מילים, את הפעולה שלהן.

מצחיק להיות במרחב שבו מותר לשנוא נשים. וגברים. ואנשים. מצחיק, או מרפא, או משחרר, להיות במרחב שבו אנשים יכולים לשנוא את הצבא, או לכתוב על הפחד שלהם מהברבריות, או מהאישה, או לכתוב שהם רוצים לשרוף את כתבי נתן זך, או  לשנוא אשכנזים.

אין זה אומר שליצירה אין או לא צריכה להיות השפעה פוליטית ומשמעות פוליטית. או שאסור להתנגד ליצירות בעלות משמעות פוליטית קשה.

להתייחס ליצירה כדבר שקורה במרחב סגור לחלוטין ומנותק לחלוטין, פירושו לנטרל את עוצמת המילים.

אחרי שיודעים זאת, כדאי  לשמור את ההבדל בין כתיבה לבין פעולה.

בין יצירה לבין פעולה.

כדאי שנאהב יצירות, כי הן מעניינות, מעוררות, מצחיקות, חזקות או עדינות.

כדאי שנשנא אותן, כשהן אינן מבטאות שום דבר אנושי. כשהן רק חיקוי של חיקוי, כשאין בהן שום חכמה או יופי או הנאה או מטרד.

את היוצרים, אפשר לשנוא כאוות נפשינו. כדאי לא להפסיק להקשיב להם.

לפני הרבה מאוד זמן כתבתי את זה, ובזה אסיים:

מודעות פרסומת