מהו פרוטוקול חשיבה?
בתי הספר המהותניים של טד סייזר עבדו עם פרוטוקולים. פרוטוקול לישיבת צוות, פרוטוקול לחשיבה בשיעור. הרעיון של פרוטוקול הוא שלא כל אחד מדבר כשמתחשק לו, אלא שיש סדר מובנה מראש (להלן – פרוטוקול) לזכות הדיבור שנקבע מראש, וגם שליטה במה שאומרים. יש זמן למחמאות, יש זמן להצעות לשיפור. יש זמן לשאלות, יש זמן לבדוק מה לא הובן.
למשל, פרוטוקול של עזרה לחבר צוות (פרוטוקול חברות ביקורתית): 5 דקות לדובר להציג בעיה, 10 דקות לשאלות הבהרה, 10 דקות למשוב חם, 10 דקות להצעות, 5 דקות תגובה של הדובר. זהו.
לכאורה, כל כך אמריקאי, כלומר, לא טבעי, כלומר, מנוגד לאופן האמיתי והכנה שבו עשוי להתפתח דיון בקרבינו, הישראלים.
למעשה, מתי לאחרונה הצלחנו לנהל דיון בכיתה שלנו, כשלתלמידים היה עניין אמיתי במה שנאמר, והעניינים לא התפתחו לצעקות איומות?
הערת שוליים על התרבות האמריקאית
כשביתי הקטנה אביב הייתה בת שלושה חודשים הכנסתי אותה למשפחתון של מטפלת בשם יעל. יעל היתה אנגלו – סקסית שקסמה לי בעדינות שלה ובמסירות שלה.
כשאביב היתה בת שנה הופתעתי לגלות שכשהיא מבקשת משהו מיעל, יעל מתעקשת, בשקט ובעדינות, שהיא תאמר "בבקשה". לא הבנתי מנין הקשיחות הפתאומית, ולמה זה חשוב שילדה בת שנה תאמר "בבקשה" לפני שהיא מקבלת במבה, ו"תודה" אחרי.
אחר כך הבנתי. זה עניין של תרבות. אם מתעקשים מהתחלה זה נבנה באמת, ואז פחות צריך לצעוק בגיל מבוגר יותר "אלי לא תדברי ככה".
אז אולי זה לא כל כך חשוב שילדה בת שנה תבקש "בבקשה" ותאמר "תודה", אני לא בטוחה בחשיבות של זה. אבל זה עניין עקרוני שתלמיד יקשיב למה שחברו אומר. ויתייחס לכך בדבריו, בזמן שמתנהל דיון בכיתה. לשם כך משתמשים בפרוטוקול. בהתחלה זה מאולץ ומוזר, אחר כך לא מבינים איך אפשר בלי.
דוגמה: פרוטוקול הרצאות בכיתה
לפני שבוע התקיימה מכינה לתמידי אופקים העולים לז'. התלמידים רוצים להתקבל למסלול, בפועל רובם יתקבלו, וזה הזמן לעצב עבורם מה המשמעות של להיות תלמיד באופקים. את הרצון העז להתקבל צריך לנתב כדי להרגיל את התלמידים ללמידה טובה.
כל תלמיד הכין הרצאה בנושא "כשפים וניסים". השיעור התנהל כך:
- הרצאה.
- מחיאות כפיים.
- מחמאות של תלמידים. (מי שלא נתן מחמאה לא קיבל זכות דיבור). המחמאות היו צריכות להיות ספציפיות ולא בנוסח :"זה היה יפה מאוד". מי שנתן מחמאה כללית נשאל:"מה היה יפה? מה אהבת?".
- הצעות לשיפור. (ביקשתי להימנע מהחיבור "אבל" אחרי מחמאה ולהשתמש במילה ו', כדי לא לבטל את המחמאה).
- משוב ענייני של המורה הכולל מחמאות והצעות לשיפור.
- מחיאות כפיים.
- אחרי סבב ההרצאות דיברתי בגלוי על תרבות הדיבור שחשוב לנו לטפח באופקים ועל הקשר בין מהלך השיעור לתרבות הזו. בעיני, מה שלא מדברים עליו בגלוי, כמעט ולא קורה.
החשיבות של השיעור:
חשוב שהתלמידים הכינו הרצאות ולא אני עמדתי ודיברתי. שימו לב שלא ויתרתי על סמכותי כי אני נתתי את המשוב האחרון והמדויק ביותר. אינני מאמינה בכך שהמורה איננה מקור הסמכות וכו'. אבל חילקתי את מוקדי הפעילות בשיעור וחייבתי את התלמידים להיות פעילים באופן משמעותי. בכך הזדמנה לכל תלמיד אפשרות ללמידה משמעותית לפחות סביב הנושא שהרצה עליו.
חשוב שהתלמידים למדו שאם הם רוצים לדבר (זכות דיבור היא המשאב היקר ביותר בכל שיעור) הם צריכים להתייחס לחבריהם באופן מחמיא וגם רציני. שימו לב שאני נמנעת מלהשתמש במילים "ביקורת בונה" וממעטת להשתמש במילה "משוב", כדי להחזיר את שפת התקשורת בכיתה להיות דומה לשפת התקשורת היומיומית, ועל חשיבות השפה הרגשית והטבעית בחינוך כבר כתבתי משהו בעבר.
אני מאמינה שבלי האווירה ששיעורים חוזרים ונשנים כאלה עשויים לייצר בכיתה, קשה לאפשר חשיבה בשיעור. קשה לחשוב באווירה של ביקורת לעגנית. קשה ליצור באווירה של חוסר הקשבה, ואי אפשר להפריז בחשיבות של חזרה על מהלך כזה של שיעור לעיתים תכופות, בואריאציות שונות, וכפי שציינתי, מה שנראה בתחילה מאולץ ולא טבעי הופך להיות הרגל עם הזמן.
שקט כשאני מתה 