אנחנו המלאכים

מַסֵּכוֹת מָוֶת הֶחְוִירוּ אֶת הַפָּנִים הַיָּפִים

וְהֵם שָׁכְבוּ כְּאִלּוּ מֵתוּ בְּאֶמְצַע כְּאֵב גָּדוֹל

אֱלֹהִים הוּא רָע, אֲבָל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

אֲנַחְנוּ, הַחוֹנְקִים וּמוֹחאֵי הַכַּפַּיִם.

 

אֲנַחְנוּ שֶׁעֲבוּרֵנוּ רַכּוּת הִיא סַכָּנָה

אֲנַחְנוּ שנחושים למגר אֶת הָרֶשַׁע

בְּאֶמְצָעוּת גַּז, פְּצָצוֹת, וְרֶצַח

עוֹרְמִים אֶת הַגּוּפוֹת, סוֹתְמִים אֶת הָאַף,

וּמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֵין בְּרֵרָה.

 

אֲנַחְנוּ הָרוֹצְחִים אוֹמְרִים: "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה"

אֲבָל מבחוץ רוֹאִים

אֵלֶּה ערימות שֶׁל יְלָדִים מֵתִים

 

יָכֹלְנוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה,

לְנַשֵּׁק אֶת יְלָדֵינוּ

לִנְזֹף בָּהֶם בַּחִיּוּךְ עַל חֻצְפָּתָם

אוֹ לְהִתְיָאֵשׁ מֵהֶם בְּצַעַר, כִּי מִשְׂחָקָם

אֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת

אֵלּוּ חַיִּים יָפִים יָכֹלְנוּ לִבְרֹא

אֲנַחְנוּ הַמַּלְאָכִים, חוֹנְקֵי

הַתִּינוֹקוֹת

מודעות פרסומת

חלמתי עלייך געגוע

חלמתי עליך געגוע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

חָלַמְתִּי עֲלֶיךָ גַּעְגּוּעַ

רַכּוּת מִשַּׁשְׁתִּי וּתְכֵלֶת

שִׁיר עַל חֲלוֹמִי לֹא כָּתַבְתִּי

אַךְ הִתְעוֹרַרְתִּי נִבְהֶלֶת

נָסַעְתִּי מֶרְחַקִּים בַּחֲלוֹמִי

וְאֶת אַהֲבָתִי לֹא מָצָאתִי

לְרֶגַע אֶחָד הִיא הָיְתָה לִי

וְאַחֲרָיו יקָצְתִּי

הערה

מי שלא היה בחתונה מרוקאית

תגיות

, , ,

ברי סחרוב,,,

שבא סלהוב

(מתוך ספרה של שבא סלהוב, תורת החיתוכים, הוצאת דביר-ים)

 

אם אתן עוקבות אחרי הבלוג שלי, אז שמתן לב שמעורבב פה. ערבוב הוא דבר מאוד טוב לתרבות. לחיים. לעולם. טוב לערבב. אל תתפסו אותי במילה, בבקשה. זה יותר מדי מסודר בשבילי.

אני זוכרת את מירה בוכה בחדר בכנס הפמיניסטי בגבעת חביבה ב1994, ותקוה מעודדת אותה.

עכשיו זה נראה שיש יותר שמחה. ככה זה נראה, אבל אני כבר לא בכנס הפמיניסטי של 1994 בגבעת חביבה, וגם מירה תקוה וקלרה לא שם, אז ככה זה נראה מפה ומעכשיו.

אני חושבת שהשמחה נותנת כוח ליצור, לעבוד, לשיר, לרקוד, לכתוב. ושהכוח ליצור לשיר לכתוב ולעבוד הוא משמח.

פה אני קצת בבעיה עם כתיבה אקדמית כסימן למה שקוראים לו "התקבלות". במילים אחרות, אם כשכותבים עלייך, מארגנים אותך ומסבירים אותך בשפה של מישהי אחרת, או יותר גרוע – בשפה ל מישהו אחר- זה די מחניק את השמחה.

אז יש לי רגשות מעורבים כלפי הספר של קציעה אלון.

מצד אחד, אי אפשר לוותר על זה שכל השמחה הזאת תיכנס קצת לאוניברסיטה העצובה. (אל תתפסו אותי במילה אמרתי!)

מצד שני, הכניסה הזאת היא קצת מרגיזה את האוזן, קצת צורמת.

מצד שלישי, צריך וחייבים לערבב!

אז מה שקציעה אלון עשתה, לדעתי, זה יפה מאוד.

היא כתבה על שירה שנקראת מזרחית.

הסבירה,

סידרה,

כי ככה נהוג במחקר,

והגדילה את הערבוב, ככל שיכלה, המיקסר מסתובב לאט קודם, ואחר כך מהר יותר, אתם יודעות.

קציעה אלון כותבת על ארז ביטון, רוני סומק, אמירה הס, אלמוג בהר

שבא סלהוב וחביבה פדיה, בפרק יפה על כמיהה לתיקון, אלוהים, ציונות, שייכות,  זה לא אותו דבר וזה לא לגמרי שונה, זה קצת מעורבב, מעדיפה את המילה מעורבב מהמילה הקצת מכוערת, תסלחו לי, פוסט.

נותנת קרדיט לרונית מטלון בפרק חשוב על כתיבה שירה שעוסקת במהגרי עבודה.

יש כאן נגיד ריקוד זהיר של כתיבה ויצירה בין הירארכיות שאפשר להזיז אותן, אני מקווה, בין כתיבת שירה, כתיבת ביקורת שירה, נשים, גברים, יהודים ישראלים, מהגרות עבודה, חוקרי אקדמיה, מבקרי ספרות, קוראות.

ריקוד זהיר מאוד, בתוך מעטפה אקדמית רכה, האוניברסיטה המשודרת

וכשתגבר השמחה בעולם, ירקדו אותו פחות בזהירות,

זו מחשבה מעודדת.

 

 

 

 

 

פרק מתוך הספר באתר העוקץ

וגם

ספרה של קציעה אלון: אפשרות שלישית לשירה

וגם

ביקורת על  שבא סלהוב בבלוג של אלי הירש