בלוז לרגע אחד

רֹב הַזְּמַן זֶה מַאֲמָץ מְבֻזְבָּז

הַשָּׁמַיִם רֵיקִים

רֹב הַזְּמַן

אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד

הֵי נַעֲרָהּ

אַתְּ הוֹלֶכֶת נָכוֹן

פַּעַם בְּמִלְּיוֹן

פַּעַם בְּמִלְּיוֹן.

אֲנִי רוֹאה טוֹב,

אֲנִי לֹא טוֹעה

רֹב הַזְּמַן עֶרֶב

וְהָרֹב לְחִנָּם, כֵּן, הָרֹב לְחִנָּם

אֲבָל אָז לִפְעָמִים

אֲנִי הוֹלֶכֶת נָכוֹן,

פַּעַם בְּמִלְּיוֹן,

כֵּן,

פַּעַם בְּמִלְּיוֹן.

שדות בעיר

פעם בירושלים הרגילה,

ראיתי קוצים ושיבולים.

אני ופסולת מתגלגלת

המצאנו סיפורים על מערת המכתבים.

ילדה אחת,  בנעלי בד,

בשדות פרועים ומוזנחים,

גרביים אבודות תלויות על ראשם של

כדורי קוצים, סבך כותנה.

עיתונים צהובים, חרציות.

אלוהים, תודה על המוות

הַנַּעֲרָה חָשְׁבָה שֶׁתָּמִיד תִּדְהַר בַּעַרַבוֹת.

הִיא שָׁלְחָה בְּאַחַת אֶת לִבָּהּ

וְהַמִּלִּים הָיוּ לֶהָבוֹת.

הָאִשָּׁה הַמְּבֻגֶּרֶת הִיא כְּמוֹ כָּל אָדָם

הִיא עוֹבֶדֶת

וְהִיא מִתְפַּלֶּלֶת חֶרֶשׁ:

אֱלֹהִים, תּוֹדָה עַל הַמָּוֶת.

צער

היום, כשרציתי להיות בשקט ולרשום משהו על צער,

נכנסה בתי בדלת ואמרה בקול רם: שלום.

לקחה לעצמה עוף בלימון ורסק עגבניות

שלקח לי חצי שעה להכין

ואמרה: זה אחד הטעימים.

כמעט והבנתי אמת חשובה על הצער-

אבל אז שמחתי.