הדבר הכי דומה לסיפורים לפני השינה שהתרחש בילדותי  היו הסיפורים שסיפרה לי אחותי מבית הספר, בפרט הסיפורים מהשיעורים של ארנון (אחותי למדה שלש שנים לפני בבויאר) על אשתו המרשעת של מוצארט, קונסטנצה, ועל בטהובן החירש. אפילו על מנגינות שהלחינו סיפרה לי, ואני הוקסמתי מהסיפורים ומכך שאחותי הגדולה הוקסמה מהם וידעה לחזור עליהם מילה במילה. (בזכות שאצל ארנון היה שקט מופתי בשיעור, בגלל דיבורו השקט והקפדנות שלו…)

ביום הראשון שנכנסתי ל"חדר של תמר", חדר המוסיקה בבויאר, הרגשתי חגיגיות, כאילו ציפיתי כבר שלש שנים להגיע לשם, והחדר היה בדיוק כמו שהיה צריך להיראות חדר שמחכים לו שלש שנים. עמד בו פסנתר. נדמה לי (ואני לא נשבעת על זה) שפסנתר כנף. על הרצפה היו שטיחים צבעוניים שכמותם היום לא תמצאו בשום בית ספר, אנתרופוסופי או מה שתרצו. ישבנו על ספסלים לאורך הקירות.

השאלה הראשונה ששאל אותנו ארנון, מי מאיתנו שמע פעם מואזין קורא?

הצבעתי (הייתי היחידה) ואמרתי שאני.

הוא שאל איפה ולמה, ואמרתי שכיוונתי פעם את הרדיו (היו אז מכשירים עם חוגה והיה צריך לחפש תחנות, שמעתי מואזין ומתוך סקרנות המשכתי להקשיב. זה היה  חצי אמת. באמת כיוונתי פעם את הרדיו ושמעתי מוזיקה ערבית, אבל האוזן שלי לא ידעה להבחין מה שמעה ורוב הסיכויים שזה היה פשוט שיר ולא קריאה לתפילה.

אחרי השיעור קרא לי ארנון ואמר לי שיש לו שני מסלולים לתלמידים. במסלול הראשון, מי שעושה את כל החובות בשיעור יכול לקבל מקסימום 9. במסלול השני, מי שעושה דברים מיוחדים, מטלות נוספות, יכול לקבל 10. הוא הציע לי לעשות את המסלול השני, אם אני מעוניינת.שאלתי אותו למה הוא מציע לי את המסלול הזה, והוא אמר שזה מפני שטרחתי להקשיב למוסיקה שלא הכרתי, ושככה אני צריכה להתייחס למוסיקה.

כמובן שבחרתי במסלול הראשון, לא משיקול דעת, אלא מתוך רוך ורפיון.

למדתי מזה כמה דברים.

  • המורה שם לב אלי, זו  הייתה הרגשה ממש טובה.
  • המורה שלימד מוסיקה קלאסית וחשב שהיא פסגת היצירה האנושית, רצה שנקשיב למוסיקה ערבית, הוא גם לימד אותנו  על היתרונות של המוסיקה הערבית והסולמות הא – טונליים על פני הסולמות המערביים, כי אהב מוסיקה וכי רצה שנאהב ונבין שמה שזר לנו יכול להיות יפה. ובוודאי ידע שחלק מהתלמידים בבויאר שומעים מוזיקה ערבית בבית בין אם הם מצביעים ואומרים ובין אם לא.  בלי לדבר בצורה מסובכת ובו בזמן פשטנית, על "הדרה" ו"אחר" וכל מיני מושגים שאני כבר מזמן לא יכולה לסבול,  צריך לכבד יצירה אנושית גדולה, בכל מקום או זמן, וזו תכונה טובה שצריך לטפח.
  • ציונים לא חייבים לשקף מה שקוראים היום "הישגים", אלא יכולים גם לשמש ככלי לטיפוח נטיות.
  • איש קפדן וקשוח יכול להיות נדיב באופן לא צפוי.
  • צריך להגיד מה שלא מצפים לשמוע ממך, כי דברים טובים יכולים לקרות בעקבות זאת.
  • לא צריך להכריח בכל דבר, ואפשר לתת לבחור.  בחרתי להיות תשע ולא עשר, אבל אני עוד זוכרת את הפרק השלישי של התשיעית וגם את ההקשבה למוסיקה הערבית, שאולי הייתי שוכחת אם ארנון לא היה מראה לי שזה חשוב.

זה  סיפור קטן ויפה שסיפרתי מסובך וארוך בשל עייפותי הלילה.

לילה טוב, ארנון.